סיפורי מתחיל באחד מהימים בבית הספר, כמו בכל יום רגיל ישבתי ללימודי בכיתה. בתחילת אחד מהשיעורים הכריז המורה שלנו על תחרות כתיבת סיפורים, המורה שאל מי חושב שהוא מסוגל לכתוב סיפור בכל נושא שנראה לנו, הוא אמר שהוא אפילו יאפשר זמן בשיעורים שלו לכתיבת הסיפור , “מי שמעונין שירים ידו.” כך אמר. אני יודע שאני מסוגל , היססתי אם להרים יד או לא ולבסוף התביישתי , ולא הרמתי את ידי כמו ילדים אחרים בכיתה. חזרתי הביתה בסוף יום הלימודים, הכנתי שעורי בית, אכלתי והלכתי לשחק במחשב. פתאום אמא שלי אמרה לי : “למה אתה לא כותב לתחרות כתיבת סיפורים?” המורה עכשיו הודיע שיש תחרות בית ספרית ואפילו ארצית. ” אני יודעת שאתה מסוגל, אביב, תנסה , למה לא התנדבת לכתוב?” אני ואמא התווכחנו זמן רב. אני התבצרתי בדעתי שאני לא מעונין, אין לי זמן, לא מסוגל, לא חושב שאני יכול ועוד כל מיני תירוצים. ואילו אמי מנסה לשכנע אותי מצידה שהדבר כדאי מאוד, ובלי קשר לתחרות, עצם הכתיבה תעשה לי רק טוב, עד שהתעצבנתי והלכתי ברוגז לחדר שלי ,טרקתי את הדלת בחזקה. למה היא מכריחה אותי? אני לא רוצה. המחשבות התרוצצו במוחי זמן רב. בתוך תוכי ידעתי שאמי צודקת אבל נראה שפשוט סיפרתי לעצמי סיפור שאני לא מסוגל במקום להתמודד עם האמת. הרהרתי גם ביחס שלי לאמי, טריקת הדלת, הצעקות. ממש לא מתאים לי. את רצף המחשבות עצרה אמא כשדפקה בדלת חדרי. ” אביב אני רוצה לדבר איתך” אמרה בקולה הרך היא נכנסה לחדרי ולחשה לי באוזן:”למה אתה לא רוצה לכתוב סיפור לתחרות?” עניתי בבכי:”כי יש לי פחד במה”. ” פחד במה?, מה כבר זכית , כבר אתה מוזמן לבמה? חכה קצת, תתחיל לכתוב, שלב אחרי שלב. ונראה מה ילד יום.” ואז הוסיפה עוד משפט :”אתה יודע אביב שזה לא בשבילי ,אלא בשבילך.”:”אני יודעת שאתה מסוגל אני פשוט מאמינה בך ואני לא מעונינת שתפספס את ההזדמנות הזו שניתנה לך. בסוף תתחרט. אחרי שיחה ארוכה אמרתי:”בסדר, אני אכתוב לתחרות הזאת.” אחרי שאמא הלכה מהחדר ניסיתי לכתוב ,אבל לא היה לי שום דבר לכתוב עליו.יצאתי מהחדר עם סתם דף ריק ואמא שאלה:”מה זה הדף הזה? אני מקווה שזה לא הדף של תחרות הסיפורים…”עניתי “כן” בבושת פנים אמא שאלה עוד פעם:”למה לא כתבת? אתה מסוגל. עניתי: “כי פשוט ישבתי מול הדף ולא היה לי משהו לכתוב עליו “אמי שאלה:”מה עם העליה מאתיופיה? מה עם הניסים של המשפחה של אבא? מה עם כל החוויות שסיפר לך אבא על העלייה המפרכת מאתיופיה? בסוף באמת כתבתי על העליה מאתיופיה של משפחתי. למחרת נתתי למורה את הסיפור, וממנו זה עבר לרכזת עברית, ששלחה את זה למשרד החינוך ולמרבה ההפתעה, או שלא, הסיפור הגיע לגמר . לאחר הרבה חודשים הגיע היום הגדול וכל הילדים המשתתפים בתחרות נסעו לאירוע המרגש של הגמר הגדול. נסעתי בהתרגשות רבה וכשהגיעה הזמן להכריז על הזוכה במקום הראשון, המנחה טל מוסרי אמר: “קבלו במחיאות כפיים סוערות את אביב גטה!” התרגשתי נורא והבאתי את הפרס לאמא שלי , שגם התרגשה מאוד מאוד. הרגשתי שהפרס הזה שייך לה לא פחות מאשר מגיע שלי. למדתי כלל חשוב: להאמין בעצמך, וגם שאין דבר העומד בפני הרצון, אם תרצו תצליחו.
ועד היום אני מספר את זה לנכדים שלי…
