הכל אפשרי כשמאמינים

בלב ליבו של הקושי שוכנת ההזדמנות תיכף אוכיח את זה לכולכם.                                                                “ילדים אל תשכחו ללמוד בבית למבחן שיערך מחר בחשבון, אני סומך עליכם שתלמדו”.                                     חזרתי הביתה, חשבתי לבקש עזרה מאמי ללמוד איתה למבחן, אך הבחנתי שהיא עסוקה עם אחותי הקטנה, ולכן לא העזתי לבקש. ויתרתי מראש, הבנתי שאין לי ממי לקבל עזרה וגם לא האמנתי שאני יכולה ללמוד בעצמי. מאוחר יותר בערב לאחר שנשכבתי במיטה לישון הרגשתי מוטרדת, הבנתי שאני עומדת להיכשל במבחן ולא הצלחתי להירדם. המחשבות לא עזבו אותי, התלבטתי מה לעשות… החלטתי שאני לא מוותרת ומנסה!                 פתאום שמעתי צעדים מתקרבים, עליתי מהר למיטה ועשיתי עצמי כביכול  ישנה, התכסיתי, הייתי בשקט, עצמתי את עיניי, החבאתי את הספר מתחת לשמיכה, הצצתי לשנייה וראיתי שזה היה אבא. המשכתי ללמוד מתחת לשמיכה.                                                                                                                                          למחרת בבוקר קמתי והרגשתי שאני מוכנה למבחן, יצאתי לבית הספר בהתרגשות. אחרי התפילה התחלנו במבחן וסיימתי אותו בין הראשונים. יצאתי להפסקה בהרגשה טובה, אך ההרגשה הזו לא נמשכה זמן רב… הסתובבתי בחצר וחשבתי במה לשחק, רציתי משהו חדש אבל לא ידעתי מה. לא רציתי שוב לשחק בגולות או בתופסת. פתאום הבחנתי מרחוק בבנים משחקים במגרש הכדורגל. צץ במוחי רעיון! אגש ואבקש להצטרף אליהם למשחק הכדורגל! “אפשר לשחק איתכם?” אביב ראש הקבוצה ענה בזלזול: “ממש לא! בנות לא יכולות לשחק כדורגל”, “בנות יכולות הכל!” עניתי לו. “לא נכון!” אביב התעקש, התווכחנו דקות ארוכות אבל לבסוף הוא אמר: “אני נותן לך הזדמנות אחת בלבד, מחר בהפסקה תצטרפי אלינו למשחק”, “נחייה ונראה, ניפגש במשחק”.   יותר מאוחר התגנבה דאגה לליבי, “אולי אביב לא יקבל אותי לקבוצה?” אבל האמנתי בעצמי, לקחתי את הכדור לגינה והתאמנתי לבד עד שעות הערב. חזרתי הביתה עייפה. חלמתי שזכינו בליגת האלופות. בהפסקה בבית הספר פגשתי את אביב וכל החבורה, התחלנו לשחק, עצמתי בכוח את עיניי, התרכזתי וכעבור 3 דקות- הבקעתי גול! כולם היו נדהמים, הם לא האמינו למראה עיניהם. אביב היה המום כל כך עד שפיו  נפער והוא הוסיף: “בסדר את יכולה להצטרף, אבל אל תשכחו שבעוד יומיים תערך תחרות חשובה”. המשכתי לשחק איתם ועד סוף ההפסקה הבקעתי ארבעה גולים! חזרתי הביתה שמחה עד הגג.                                                                             בבוקר נזכרתי שיש שיעור חשבון היום הייתי סקרנית לדעת כמה קיבלתי במבחן. הגיע השיעור והמורה אמר: “הגיע הזמן לחלק את המבחנים”. “לא תאמינו, קיבלתי 100!”  בערב הראייתי לאמא את המבחן. למראה הציון “אורו פניה”  של אמי. “כל הכבוד” היא אמרה,  “אני גאה בך” ולכבוד זה פינקה אותי בפיצה.                                למחרת הגיע היום הגדול! יום האליפות, בהפסקה הקבוצות עמדו במגרש נרגשים ומוכנים למשחק. עצמתי לרגע את העיניים והאמנתי בעצמי. המשחק התחיל, דן מסר לי ואני מסרתי לאביב כשהוא מנסה להבקיע אבל רון מהקבוצה השנייה חטף את הכדור. עשיתי את הטריק שלמדתי והבקעתי שער. הרגשתי כאב ברגל מעוצמת הבעיטה, אך לא נתתי לכאב להפריע לי. המשחק הסתיים בתוצאת תיקו. דמעה זלגה מעיני, “בשבוע הבא תתקיים תחרות נוספת” אמרתי  לעצמי. השקעתי הרבה באימונים חלף שבוע והגיע המשחק המכריע. רצנו למגרש בהתרגשות רבה “אנחנו לוקחים את האליפות היום” אמרתי לקבוצה. זה נתן להם תקווה וכל אחד עשה את המיטב. אביב הבקיע גול ואחריו אני, שוב תיקו אבל לא ויתרתי. הכדור אצלי, רצתי מהר ו.. גולללל. ניצחנו!!! קיבלנו את הגביע. כולם היו גאים בי כל כך.                                                                                              מאותו היום אני משחקת עם הבנים, ובנות מוזמנות להצטרף.                                                                      אין דבר העומד בפני הרצון, השקעה, מסירות, ביטחון עצמי ואמונה גדולה ביכולת שלנו מביאים תוצאות. בלימודים וכן.. גם בכדורגל .