השליחות של אודי
“אודי, מה קרה?” שאלתי את חברי הטוב אחרי חוג הטניס שלנו. “כבר הרבה זמן אתה לא מגיע לבית- ספר ואין לך מצב-רוח, מה קרה?” שאלתי שוב. הוא המשיך לשתוק ולא ענה. חשבתי שזאת קצת חוצפה מצדו, הרי אני והוא חברים מהמעון ועכשיו אנחנו כבר בכיתה ה’ .עברנו הרבה דברים ביחד: המצאנו מקום סודי רק של שנינו, התחמקנו משיעורי-בית ומטלות בכיתה, נרשמנו לאותם חוגים ובקצור, עשינו הכול ביחד. אז מה קרה לו עכשיו? “נו, תספר.” הפצרתי בו “אני לא אגלה לאף אחד.” הוא שתק במשך דקה ארוכה ואז פלט: “טוב. אבל לא פה.” ” שנלך למקום הסודי?” הצעתי. הוא הסכים והלכנו לשם. “המקום הסודי” היה צריף נטוש במעבה היער שאליו הכנסנו כמה פופים, כיסא ושולחן. “דניאל- קודם כל תבטיח לי שלא תספר לאף אחד.” “מבטיח” “אז ככה: אבא ואימא שלי החליטו שצריך לדאוג לאנשים בחו”ל. אז לפני כמה זמן הם הודיעו לי ש…” קולו נסדק קצת “ש… נעבור לשליחות באמריקה, לשבע שנים”. מפלי הדמעות של אודי נפתחו והוא התחיל לבכות בבת אחת כמו ילד קטן. “מה?!” צעקתי. ” ניסיתי למצוא איפה להישאר.” הוא אמר, ממשיך לבכות. “אצלך, אצל בני- דודים שלי, אבל הם אמרו שאני חייב לבוא.” הופתעתי ממש. לא ידעתי מה לעשות. אנחנו מכירים כזה הרבה. זה יהיה ממש קשה להיפרד. “מתי אתה עוזב?” “בעוד שבוע” אחרי שעה שכללה הרבה בכי, הלכנו כל אחד לביתו, עצובים ומתוסכלים. כשהגעתי הביתה, מצאתי פתק על שולחן המטבח שבו נכתב: דניאל היקר. יצאנו לערב במועדון. נחזור ב11:00. יש מרק במקרר. אתה יכול לחמם לך, אוהבים, אבא ואמא. עליתי לחדרי והסתכלתי מתחת למיטה. היה שם אלבום תמונות שלי ושל אודי. החלטתי שאני אביא לו אותו כמתנת פרידה, ובמחשבה זו צללתי במיטתי לשינה עמוקה. בלילה חלמתי שאני ואודי מבריזים מהשיעור ובורחים למקום הסודי. כשהתעוררתי מהחלום הבנתי עד כמה חשובה לי החברות איתו והחלטתי שאבוא ואפתיע את אודי בנמל התעופה עם האלבום. אני רק צריך לומר להורים שלי שיסיעו אותי והתוכנית מושלמת. נגשתי לסלון ואמרתי:”אמא, אתמול אודי סיפר לי ש-” “כן, נורית ספרה לי על אמריקה, אני מצטערת בשבילך” “תוכלי להסיע אותי לשדה-התעופה בשביל שנפרד?” “אבל הוא טס בבוקר!” נבהלה אימא. “אתה תפסיד בית- ספר!” “אימא!” קראתי במחאה. “אודי הוא החבר הכי טוב שלי!” “אז גם בלי שתבוא עד לשדה-התעופה בשבילו זה יהיה לו בסדר. אני מוכנה לתת לך את הטלפון שלי מחר להיפרד ממנו.” “לא!” “אודי הוא החבר הכי טוב שלי ואני צריך להיפרד ממנו כמו שצריך!” “אתה לא תלך להיפרד ממנו בשדה-התעופה, סוף פסוק.” אימא שלי יודעת לעמוד על דעתה אז לא ניסיתי להמשיך לשכנע אותה אלא פשוט הלכתי לבית-הספר. אבל ידעתי שאני הולך להיפרד מאודי בשדה התעופה.
למחרת בבוקר במקום ללכת לבית-ספר יצאתי לתחנה לתפוס מונית. ובתוך התיק שלי לא היו מחברות וספרים אלא האלבום, ארנק ומכתב פרידה . ברחוב נזכרתי במשפט שאודי אהב לומר כל פעם לפני שיצאנו למשימה: “בלי אומץ, כל מה שמתכננים הולך לפח.” אזרתי אומץ ועצרתי מונית לשדה-התעופה. ואז, ראיתי אותו בתור למטוס. “אודי!” קראתי. התחבקנו בחיבוק הכי ארוך שהיה לנו אי-פעם. הבאתי לו את האלבום ומכתב פרידה. “תשמור על קשר.” אמר ועלה למטוס. “ל..ל.להתראות.” אמרתי בקול רועד ועוד הספקתי לראות את חיוכו של אודי אליי לפני שהמטוס המריא.
