יער הדמעות
זה התחיל ביום שני רגיל, עמליה קמה מאוחר, התארגנה במהירות, שכחה לקחת אוכל ולתיק הכניסה את הציוד של יום שלישי. היא נכנסה לכיתה בזמן שיעור חשבון, ב45 דקות איחור, “מה את עושה פה?!” צעקה המורה, “אני באתי לשיעור” אמרה עמליה, “הגעת ב45 דקות איחור, השיעור מסתיים עוד 5 דקות, זה להגיע לשיעור?!, איחרת כבר 30 פעמים השנה!” אמרה המורה בכעס. עמליה השפילה את ראשה, “אני מצטערת, זה לא יקרה שוב” “זה מה שאמרת לי לפני חודשיים והספקת לאחר עוד 7 פעמים!, אני אאלץ לדבר עם ההורים שלך!” עמליה הסתכלה על בנות הכיתה במבוכה, היא ראתה אותן מתלחששות בניהן ומסתכלות עליה בצחקוקים. “עכשיו צאי החוצה, כשהשיעור ייגמר אני אבוא לדבר איתך!” אמרה המורה.
עמליה ישבה בפינת המסדרון וחיכתה למורה, עמליה ידעה שהדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זו שיחת נזיפה מהמורה ודיווח להורים על הפעם ה31 שאיחרה השנה. כשנשמע הצלצול, עמליה יצאה במהירות מהבניין והתיישבה בין שני שיחים קוצניים. “אני אשב פה עד שייגמר היום” אמרה לעצמה. “גם ככה אין לי את הציוד כבר בפעם ה23 השנה, עדיף שיחה אחת להורים מעוד 5 שיחות נוספות” חשבה.
עבר עוד שיעור והגיעה ההפסקה, עמליה ישבה מאחורי מגרש הכדורגל. אם תישאר במקומה, היא עלולה להיתפס ובנות הכיתה יגידו למנהלת והיא תקבל עונש חמור על שלא השתתפה בשני שיעורים ועל האיחור. עמליה קמה במהירות ורצה אל פינת החי בבית הספר. היא התיישבה ליד כלוב הארנבים ואחרי עשר דקות נשמע הצלצול.
“את יודעת שקיבלתי 6 שיחות מהמורות שלך שלא הגעת לשיעור שלהן?!!” “הם אמרו שהגעת לשיעור הראשון ואז פשוט נעלמת!!” “המורה זהבה אמרה לי שלא הבאת ציוד לשיעור מדעים כבר 17 שיעורים ברצף!” “המורה עפרה אמרה לי שאיחרת לשיעור שלה בפעם ה31 מתחילת השנה!” “המחנכת שלך אמרה שאת מפספסת כל יום את השיעור הראשון!, למה?! כי איחרת!” כך שמעה עמליה את קולה של אמה כאשר תחזור לביתה.
עמליה הרגישה את הדמעות עולות להן לעיניים ויוצאות בצעקה. לפתע היא ראתה מפינת החדר טיפות מים זוהרות מטפטפות מן התקרה. היא הרגישה שהטיפות מושכות אותה אליהן וגורמות לרגליה ללכת לכיוונן. היא עצמה את עייניה ונתנה לרגליה לזוז לאן שהן צריכות. עמליה פתחה את עייניה ומצאה את עצמה בתוך יער של טיפות, כאילו הן צומחות על העצים.
עמליה הציצה מאחורי אחד העצים וראתה טיפה גדולה עם ידיים ורגליים ואוזניים ואף ופה ו… ועיניים שבכו. “סליחה?, הכול בסדר?” שאלה עמליה, “לא” אמרה הטיפה ומשכה באפה, “מה קרה?, למה את בוכה?” שאלה עמליה, “למה אני בוכה? אולי צריך לשאול למה את לא בוכה?” אמרה הטיפה בעצב, “מה זאת אומרת?” שאלה, “זה יער הדמעות, בכל פינה תמצאי טיפה בוכה” אמרה הטיפה, “אבל למה שתבכו?, מה קרה לכולכם שכולם צריכים לבכות?” “אנחנו הדמעות של בני האדם, כשאת בוכה, הטיפה שלך בוכה, ואם יש ביער טיפה שלא בוכה מגרשים אותה והיא הופכת לשמחה, כולנו בוכות כי אנחנו רוצות להיות שמחות, הרי אחרי בכי אחד, הוא נגמר, ומגרשים אותנו ואז אנחנו שמחות”, אמרה הטיפה, “אתן בוכות כדי… להיות שמחות?” שאלה עמליה, “כדי להוציא מאיתנו את העצב ולהשאיר רק את השמחה” אמרה הטיפה, “וואו, תודה, ממש שינית לי את החיים!”
ומאז עמליה לא בוכה וכשהיא בוכה היא נזכרת בטיפה שפגשה ונהיית שמחה.
