זיכרונות ילדותי מאתיופיה
אני זוכרת את עצמי בגיל חמש גרה בבית עשוי בוץ, אימא אהובה שלי עומדת מול האש ומבשלת שורו. שורו, אתם בטח שואלים את עצמכם “מה זה שורו?” הריחות, הצבע… אני רואה ומריחה את המאכל הנפלא הזה כאילו הוא כאן לידי. שורו זה המאכל, שאני הכי אוהבת וכשאימא הייתה מבשלת אותו הבית היה מתמלא בריחות חמים וטובים וכמה אהבתי לכבד את חברות שלי בשורו. רגע, עדיין לא הסברתי לכם, קוראי החביבים, מה זה שורו. שורו זה מאכל בצבע כתום, שמכינים אותו מאפונה ויש בו תבלינים מיוחדים. אם תבואו אלי פעם, אבקש מאמי שתכין גם לכם. אני בטוחה שקסמו של המאכל הנפלא הזה יכבוש גם אתכם.
שמי מנטגבוש ואני נולדתי באתיופיה בעיר גונדר. יש לי שישה אחים ואני הקטנה ביותר. אספר לכם שהייתי צריכה להיוולד בארץ ישראל, אבל אימא סיפרה לי עוד כשהייתי עוברית קטנה ברחמה, המשפחה הייתה אמורה לטוס לארץ ישראל, אולם אמרו לאימא שלא כדאי לה לטוס. הזהירו אותה שהטיסה מסוכנת לה ולעובר. אימא החליטה שאין ברירה והמשפחה נשארה באתיופיה לעוד כמה שנים.
אני מרגישה שהזיכרונות קמים לתחיה. הנה אנקותטש ואני בשמלה לבנה וחגיגית. אוי, סליחה, קוראי היקרים. בטח עכשיו אינכם מבינים מהו אנקותטש. מיד אסביר לכם. אנקותטש הוא חג, שחגגנו ביחד כל השכונה באתיופיה. בחג הזה חילקנו פרחים צהובים, טריים ורעננים לכל החברים והשכנים כדי לשמח ולאחל ברכות טובות לכבוד השנה החדשה. אימא הייתה מלבישה אותי בבגדים לבנים, חדשים והלכתי יד ביד איתה ועם אחי הבוגרים לשדה כדי לקטוף פרחים צהובים ולחלק אותם לשכנים האהובים שלי. לאחר מכן, התכנסנו כולם, גדולים, קטנים ואפילו תינוקות לסעודה חגיגית, שאחריה היינו קוטפים עשב ירוק ומפזרים על הבית.
אני זוכרת את אימא מרומה אותי גבוה ומנשקת אותי נשיקה ארוכה ומתוקה. האחים הגדולים שלי הלכו לבית הספר, ואני הקטנה נשארתי עם אימא בבית. אימא הייתה משחקת איתי ומלמדת אותי לבשל.
יום אחד, כשהייתי בת ארבע, אחותי הגדולה אספה כמה חברות והלכו לקרוא לאנשים להגיע ללוויה של אחת השכנות, כלב גדול ושחור רדף אחריהן. החברות ברחו לאחד הבתים הקרובים ונעלו את הדלת. אחותי המסכנה נשארה בחוץ לבדה מפוחדת מאוד ולא יכלה לברוח. כל הבתים היו נעולים וכבר לא היה לה כוח לרוץ. הכלב תפס אותה ברגל ונשך אותה. דם אדום, לח וחם התחיל לזרום מהרגל. כל פעם שאני נזכרת בסיפור הזה דמעות זולגות מעיני ואני רועדת. למזלה של אחותי עבר במקום סטודנט בדרכו ללימודים, ראה את הכלב נוגס בשיניו ברגל של אחותי והדם קולח. מיד הרים מקל וזרק על הכלב. הכלב נבהל מאוד, הניח לאחותי וברח. מיד יצאו שכנים לקרוא לאימא ואבא שייקחו את אחותי לבית החולים.
ומה אתם אומרים על גנבים? אתם יודעים מה עשינו להם, שם באתיופיה? הקשיבו ואספר לכם:
הרחוב שלנו באתיופיה סבל מאוד מגנבים. הרבה פעמים הגנבים הושיטו יד דרך פתחים מתחת לדלתות והיו גונבים דברים מהבתים. הרבה פעמים הגנבים היו חכמים מאוד ובעורמה גנבו מהשכנים שלי תכשיטים יקרים. כדי להפחיד אותם היינו שמים מלכודות של עכברים. ברגע שהגנבים היו מושיטים יד כדי לגנוב, היד הייתה נתפסת במלכודת ואוי לו לאותו כאב חזק, שהיה גורם להם לפלוט צעקה גדולה מהפה. צעקה וכאב שהגנבים היו זוכרים הרבה זמן כדי לא לבוא ולנסות לגנוב שוב.
על ארץ ישראל שמעתי סיפורים ושירים מההורים שלי כבר מגיל קטן מאוד. חוץ מזה, הגיעו לגונדר בנות שירות לאומי ישראליות ואתיופיות ובעברית היו מספרות לנו על הארץ הנפלאה הזאת, על סיפורי התורה ועל ירושלים הקדושה. הן היו מדברות ואני נודדת עם המחשבות שלי: איך נראית ארץ ישראל? איך נראית ירושלים? כיצד יראו החיים שלי בארץ החדשה? האם חברות שלי יבואו איתי? האם יהיו לי חברות חדשות?
בוקר אחד בחופש הגדול, ביום חם במיוחד דוד שלי מילא טפסים עבור כל המשפחה ומסר אותם לאחראים על העולים ואנחנו התפללנו לקב”ה שירחם עלינו ונזכה.
עברו מספר חודשים והגיעה הבשורה המשמחת: אנחנו עולים לארץ ישראל. קנינו בגדים חדשים, סידרנו את השערות בתסרוקות יפות והכנו מסיבת פרידה גדולה לשכנים ולחברים. אני זוכרת שהיו שכנים שקינאו בנו, כיוון שגם הם רצו לעלות לישראל אך עדיין לא קיבלו תשובה.
הזמנו את כל השכונה, קרובי המשפחה והחברים נפרדנו מהם בחיבוקים חמים ונשיקות והבטחות לשמור על קשר.
כעבור מספר שעות עם חפצים ארוזים במזוודות נסענו לשדה התעופה באדיס אבבה. במטוס כל כך התרגשתי. חיבקתי ונישקתי את אימא ואבא ורק חיכיתי לראות את ישראל בעיניים שלי. כאן באו לקבל את פנינו דודים וסבא וסבתא, התחבקנו איתם בהתרגשות גדולה ונסענו למרכז קליטה בצפת. כל הדרך התבוננתי בנוף של ארץ ישראל ואמרתי תודה להשם על שהביא אותי ואת משפחתי לארץ ישראל.
היום אני גרה בקריית חיים ולומדת בכיתה ה’ בבית ספר “אהרון הרוא”ה בנות” בקריית שמואל. יש לי הרבה חברות ואני מדברת וכותבת בעברית.
וכן, אני הכרתי פה בארץ את הפיצה, אך עדיין הכי אוהבת לאכול שורו שאימא מכינה לי.
