המפגש הקסום עם נחמה ליבוביץ’
בעיר אחת ושמה חיפה, ישנה שכונה קטנה בשם קריית שמואל ובה גרה שירה. יום אחד בשעות הצהריים נשמע צלצול טלפון בבית של שירה ברחוב הרב ניסים: “טיף, טיף, טיף”.
אמא מיהרה לענות לטלפון ושמעה את הבקשה הבאה: “נוכל לדבר עם שירה?” שאל הקול.
ענתה אמא: “מיד אני קוראת לה”.
אמא קראה לשירה שתבוא ואמרה לה שמישהו רוצה לדבר איתה בטלפון. שירה שאלה בטלפון: “מי זה?” ענה הקול: “אנחנו שומרים על סודיות, אך נשמח להיפגש איתך. היום תחכי ליד הבית שלך בחמש. תודה.”
השיחה התנתקה במהירות ואמא שאלה: “מי זה היה?”. ענתה שירה: “סתם, אבא של חברה שלי, איילת, שאל אם אני רוצה לבוא אליה היום”.
“אז אמרת לו שתבואי?” שאלה אמא “כן, הם יבואו לקחת אותי לביתם והם יחזירו אותי. אבקש להתקשר, אז הכל בסדר, את מסכימה?” אמרה שירה.
“כן, אין בעיה” ענתה אמא.
הצהריים עברו במהירות. כשהגיעה השעה חמש שירה עמדה וחיכתה ליד השער כפי שאמרו לה. “תיזהרי בדרך” אמרה לה אמא לפני שיצאה ולא ידעה מה יכול לקרות.
פתאום שירה הרגישה סחרחורת קלה והכל התבלגן סביבה. היא לא הבינה איפה היא נמצאת. הכול היה חשוך. פתאום שמעה קול נעים שמדבר אליה: “שירה, שירה, תתעוררי קדימה, אין לנו זמן”.
עיניה של שירה נפקחו והיא מצאה את עצמה במקום עם הרבה אנשים שהולכים במהירות מפה לשם עם הרבה רעש ואורות.
שירה אמרה לעצמה: “מקום מוזר אבל מגניב. מעניין איפה אני נמצאת”.
“נראה לי שעכשיו אני אומר לך את התשובה לשאלה הזאת” נשמע קול מאחוריה. שירה הסתובבה ומאחורה הייתה אישה יפה עם שיער חלק בצבע חום ועיניים בצבע ירוק. האישה לבשה שמלה בכל צבעי הקשת! “את שירה?” שאלה האישה.
“כן” אמרה שירה בהיסוס.
“זה בסדר. אל תפחדי קוראים לי נועה ואני מנהלת את המקום הזה. אנחנו פועלים בכמה תחומים: גיבורי וגיבורות על, מכשפים ומכשפות והחלק שאת נכללת בו הוא קוסמות וקוסמים. קודם כול את צריבה להבטיח שלא תגלי לאף אחד על המקום הזה, תוכלי?”
“כן ואני מבטיחה אבל יש לי שאלה. למה דווקא אני? יש עוד הרבה ילדות שיכולות להיות”. אמרה שירה.
“אם את לא רוצה ניקח משהי אחרת” אמרה נועה.
“לא, לא. אני רוצה. אבל למה דווקא אני?” שאלה שירה.
“ככה נולדת וזה טבעי. יש לך עוד שאלות?” שאלה נועה.
“לא, את יכולה להמשיך” אמרה שירה.
“בואי איתי” אמרה נועה.
שירה הלכה עם נועה בדרך מתפתלת בין חדרים עד שהגיעו לחדר שעליו נכתב באותיות גדולות ובצבע אדום: ערכת ציוד. נועה פתחה את הדלת ונכנסה עם שירה לחדר גדול עם חרבות, רשתות, סכינים וציוד רב של קוסמים.
נועה הגישה לשירה חרב גדולה שיכולה להתקפל לגודל קטן ומכשיר הקלטה וקשר משונה.
נועה אמרה “את יוצאת לאסוף מידע על נחמה ליבוביץ’ ז”ל. תשתמשי בחרב רק למקרה חרום ותעבירי באמצעות מכשיר ההקלטה המיוחד את כל המידע שאספת, מובן?”
“כן” ענתה שירה.
“אז תעצמי עניים ותחשבי רק על המקום שאת רוצה להגיע. את רוצה להגיע לעיר ברלין שבגרמניה, קדימה אני מאמינה בך”. אמרה נועה
שירה עצמה את העיניים וחשבה רק על ברלין. דממה הייתה. שירה צעקה: “נועה, נועה”.
כששירה פקחה את עניה היא ראתה מקום מוזר. רחוב שומם עם מעט עצים וצמחים. שירה אמרה לעצמה ללא קול: “זו בוודאי ברלין הישנה. אני חייבת למצוא את הבית של משפחת ליבוביץ’. קדימה”. שירה שוטטה בין הרחובות עד שמצאה את הבית של משפחת ליבוביץ’.
כאשר שמעה קול צעדים מהבית, שירה התחבאה בזריזות בשיחים, ואז היא שמעה את השיחה בבית: “למה עברנו לברלין? הכול בגלל המהפכה הבולשביקית”. שירה המשיכה להקליט את הדברים שנאמרו בבית: “אין מה לעשות. לפחות את באוניברסיטת היילדבג” ומשפטים נוספים שעליהם שוחחו בני הבית. שירה הבינה שנחמה היא סטודנטית באוניברסיטה ומלמדת בבית ספר יהודי את המקצועות עברית ותנ”ך. שירה שמעה על התוכניות של נחמה להיות מורה לתנ”ך, לעלות לארץ ישראל, ללמוד וללמד בכל רחבי הארץ ולהקדיש את חייה לחקר התנ”ך. שירה התרשמה מאוד מהזכייה של נחמה בפרס ישראל לחינוך ודמיינה לעצמה על המפגש ביניהם בעתיד.
פתאום שמעה שירה קול בראשה שאומר: “הגיע הזמן לזוז”. לפתע, שירה מצאה את עצמה בביתה מכינה שיעורים, כמו שעשתה לפני שכול ההרפתקה התחילה.
צלצול נשמע בדלת. שירה ירדה במהירות וכשפתחה את הדלת לא היה אף אחד. שירה ראתה פתק שעליו היה כתוב שמה. שירה סגרה את הדלת עלתה למעלה ופתחה את המעטפה. בתוך המעטפה מצאה שירה את אחד הגיליונות המפורסמים של נחמה ליבוביץ’ לפרשת השבוע, פרשת בשלח, שנקראת גם פרשת “שירה” ונקראת קרוב לט”ו בשבט.
על פניה של שירה עלה חיוך רחב ושמח. המפגש עם המורה נחמה התגשם באמצעות הגיליון המפורסם!
הסוף
