המציל נפש
אני מאוד אוהבת שאבא שלי מספר לי סיפורים. כל מיני סיפורים. במיוחד אני אוהבת שהוא מספר לי סיפורים על דברים אמיתיים שקרו לו בחיים.
לפעמים לפני השינה ולפעמים בנסיעות ארוכות.
פעם אחת, כשנסעתי עם אבא שלי, ביקשתי ממנו שיספר לי סיפור. סיפור שקרה באמת.
אבא שלי חשב קצת, ומיד התחיל לספר:
“פעם אחת, הרבה לפני שנולדת, טיילתי בחוף הים.
לפתע שמעתי צעקות חזקות מכיוון הים. הסתכלתי לכיוון שממנו הגיעו הצעקות, וראיתי שני אנשים בתוך הים מנופפים עם הידיים באוויר וצועקים “הצילו!!!!”. לקח לי רגע להבין מה קורה, עד שהבנתי שהם טובעים!!
היו בחוף עוד שני אנשים שהבחינו בדבר ושהיו יותר קרובים ממני.
הם רצו לעבר הים. אני רצתי אחריהם.
רצנו בתוך המים שלושתנו, לעבר הטובעים, ואז ראינו רק איש אחד. הוא עמד בתוך הים. שאלנו אותו איפה השני? והוא הצביע למים העמוקים ואמר שהוא שם… לא יכולנו לראות אותו.
שני האנשים אמרו לי שהם יוציאו את האיש שקרוב אלינו ושאני אנסה למצוא ולעזור לאיש השני.
לא חיכיתי יותר מידי, ושחיתי לעבר המים העמוקים כדי לחפש אותו.
הים היה סוער מאוד. הגלים היו גבוהים ורבים. התאמצתי מאוד לחפש את האיש הטובע. ידעתי שככל שהזמן עובר זה סימן לא טוב. ושעליי לפעול במהירות. באחד הגלים הבחנתי בקצה ראשו של האיש. כל גופו כבר היה מתחת למים. לא ידעתי אם הוא עדיין חי…
הגעתי אל האיש. הוצאתי את ראשו מן מים. דיברתי אליו ורציתי להרגיע אותו. הוא לא הגיב. תפסתי את האיש. הוא לא הראה סימני חיים וחשבתי שהוא כבר נפטר.
החלטתי בליבי שאני חייב להוציא אותו מחוץ למים. זו הייתה משימה מאוד קשה. היו גלים גבוהים שטיפסו מעל ראשו. והיה סחף חזק בים שמשך את שנינו כל הזמן למים העמוקים.
ביד אחת החזקתי את האיש ונעזרתי גם ברגלי. וביד השנייה וברגל הנותרת ניסיתי לחתור לכיוון היבשה. זה היה מאוד קשה. הרגשתי שכוחותיי כמעט אוזלים ושאני עלול לטבוע יחד אתו. היה לי כבד לסחוב אותו עם הסחף והגלים. השתמשתי בכל כוחותיי. למרות זאת לא ראיתי שאני מתקדם…
ואז הבנתי שבשביל להתקדם ליבשה אני צריך להגביר את קצב השחייה.
בכוחותיי האחרונים שחיתי מהר ככל יכולתי ופתאום גיליתי שהאיש מראה סימני חיים!!!
כל כך התרגשתי ושמחתי וזה נתן לי כוחות חדשים להמשיך במשימה.
לקראת סוף הדרך, כשכבר הייתי ממש קרוב לחוף, והסכנה הייתה מאחורינו, פתאום ראיתי את שני האנשים מהחוף רצים לעברי. הם לקחו ממני את האיש הטובע, ואמרו לי “אנחנו נמשיך מפה”.
יצאתי מהמים כשאני מותש לחלוטין. שמחתי בליבי שהשם עזר לי לקיים את המצווה החשובה.
רציתי ללכת הביתה לנוח ולהתאושש.
צעדתי לכיוון היציאה מהחוף בתשישות רבה.
בדרכי הסתכלתי לאחור וראיתי שכל האנשים שהיו בקרבת החוף, שיבחו והיללו את שני האנשים, לאחר שראו אותם סוחבים את האיש הטובע שהצלתי…
וזה סוף הסיפור ילדתי”. אמר לי אבא.
הקשבתי לסיפור של אבא במתח רב ולבסוף שאלתי אותו: “אבא, לא היה לך אכפת שלא קיבלת אתה את כל השבחים על ההצלה?”
אבא השיב לי: “העיקר זה המעשה והטפל זה השבחים. ולכן לא היה לי אכפת”.
אבא הוסיף ואמר לי ציטוט מהמשנה: “המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו”.
הרגשתי גאה באבא שלי, על זה שהציל נפש וגם על זה שידע מה חשוב באמת.
סוף.
