דברים שנאמרים מהלב, נכנסים אל הלב
השעון המעורר צלצל כהרגלו בשעה שבע וחצי בבוקר, ואני כהרגלי, התחפרתי מתחת לפוך וסירבתי לצאת מהמיטה. פתאום הרגשתי את ידה החמה והמלטפת של אמא שלי שבאה לנסות להעיר אותי בדרכה העדינה והנעימה. אבל אני רק רציתי לחזור לארץ החלומות ובטח שלא להגיע לבית הספר.
נאלצתי בלית ברירה לצאת מן המיטה רק לאחר שאמא הזכירה לי שהמורה תנזוף בי בדרכה הפחות נעימה…בדרכי לחדר האמבטיה הרהרתי בליבי שאם אני הייתי מנהלת את בית הספר, התלמידים היו צריכים להגיע רק בשמונה וחצי בבוקר. מדובר בחצי שעה שהיא משמעותית מאד בבוקר ועושה את כל ההבדל, בין ילדה נרגנת ועצבנית לילדה שלווה וחייכנית.
שוב קולה של אמי העיר אותי ממחשבותיי והיא, עם סבלנות של ברזל מזכירה לי שהדקות לא עומדות מלכת. גם היא מאחרת לעבודה, שוב, בגללי! אבל היא באמת אמא נפלאה ולרגע לא דוחקת בי או צועקת עליי. אך אני יודעת שבתוך תוכה יש שם איפשהו הר געש שרוצה להתפרץ עליי ואם לא כך המצב אז באמת מגיע לה פרס אם השנה.
בשעה שמונה אפס אפס אני ואמא שלי יוצאות מהבית, מוכנות להתמודד עם עוד יום חדש. יש לנו 5 דקות נסיעה ואני מתבוננת עליה וחושבת שיום אחד כשאהיה גדולה אני רוצה להיות בדיוק כמוה. באותן חמש דקות אני עדיין מתפללת שאמא תעשה אחורה פנה ותודיע לי שאני נשארת בבית או שמתוכננת לנו איזה יום כיף בהפתעה ושוב החלום נקטע כשאמא מחנה את האוטו ליד בית הספר.
אנחנו נפרדות לשלום עם חיבוק ענק ואני נאחזת בידה של אמא ולא ממש רוצה לשחרר. אני מרגישה עדיין כמו שרק אתמול התחלתי את כיתה א’ ואמא תמיד גרמה לי להרגיש תחושת ביטחון. כמובן שהיום אני בכיתה ה’ ואכן גדלתי והתבגרתי אך אמא עדיין משרה בי המון ביטחון והיא ממש העוגן שלי. היא מעצימה אותי ונותנת לי להרגיש שאני הבת אדם הכי מיוחדת עלי אדמות.
אני עולה לכיתה עם תיק ששוקל לא פחות מטון, מאמינה שכשאהיה גדולה ואהיה עורכת דין אני אתבע את משרד החינוך על הגיבנת שבוודאי מתפתחת אי שם בגלל המשקל הלא שפוי שאני סוחבת על כתפיי כל יום.
אני נכנסת לכיתה והמורה מיד מסתכלת על שעון ידה, השעה שמונה ועשרה ואני מחכה לתגובה שלא מאחרת מלהגיע, “שוב את מאחרת! כבר דיברנו על זה שאת צריכה לכוון את השעון לעשר דקות מוקדם יותר” אני כמובן מחכה שתבלע אותי האדמה ומרגישה את אוזניי מאדימות. אני ניגשת למקומי ומתיישבת בכיסא. להפתעתי אני מגלה פתק שזרוק על הרצפה, אני מחליטה להרים את הפתק ורואה שרשום שם: “אם את יכולה לחלום את זה, את יכולה לעשות את זה.” מעניין מאד מי רשם את הפתק…
המורה מדברת על חורים שחורים בחלל החיצון ולמרות שאסטרונומיה זה המקצוע האהוב עליי, אני עדיין מהרהרת במשפט שרשום על הפתק “אם את יכולה לחלום את זה, את יכולה לעשות את זה”, אני משננת את זה בליבי ואפילו מוסיפה לזה לחן בראשי.
אני קולטת את עוצמת המשפט ומבטיחה לעצמי ליישם את זה. אני מחכה שייגמר היום והצלצול הגואל לא מאכזב אותי. באחת וחצי אני יוצאת משער בית הספר ואין מאושרת ממני. אני פוגשת את אמי בבית ומספרת לה על הפתק שמצאתי מתחת לשולחן. היא עוטה חיוך ענק על הפנים ואומרת לי: “איזה יופי שמצאת את הפתק” מה? אני שואלת, את רשמת לי את הפתק?
“כן,” אומרת אמא, “החלטתי לשלוח לך כל יום פתק שיעצים אותך וייתן לך חומר למחשבה.” הפתק כנראה נפל לי מהתיק, כשהנחתי את התיק על הרצפה. שתינו צוחקות בקול רם ואמא נותנת לי חיבוק ענק. אני מבינה באותו רגע כמה ברת מזל אני. לא יכולתי לבקש משפחה יותר טובה.♥
הסוף!
