חדר הלימוד של הרב דרוקמן היה עצום ומלא ספרים. הוא נכח בו הרבה שעות במהלך היממה.
ההבנה שהוא היה ער בשעות מאוחרות ופנוי לעזור לאנשים הייתה ידועה. כל מי שהיה רוצה לשאול ולהתייעץ עם הרב היה מגיע גם בשעות המאוחרות של הלילה.
באחד הישובים התארחו שני מילואימניקים לסעודת ערב שבת אצל אחת המשפחות. המילואימניקים היו נראים כלפי חוץ – חילוניים. האחד היה עם קוקו ארוך וללא כיפה והשני אף הוא ללא כיפה. כיום הם גרים בתל אביב.
תוך כדי הסעודה היה נראה שהבחור עם הקוקו מכיר ומבין את המנהגים וההלכות השונות סביב שולחן השבת. בעל הבית הבחין בכך והופתע, כך המשיכה לה הסעודה. בעל הבית הסתקרן ושאל את החייל “נראה שאתה מכיר את מנהגי השבת. מאיפה?” התפתחה שיחה והחייל סיפר: “הייתי דתי בעבר , גדלתי במשפחה דתית, ולמדתי אצל הרב דרוקמן, בישיבת “אור עציון” במרכז שפירא”.
השיחה הייתה נעימה ולפתע סיפר החייל סיפור אישי על עצמו:
” כשהייתי תלמיד בישיבה התיכונית “אור עציון”, היה לנו מנהג להתגנב בלילה למקשת האבטיחים של המושב השכן “משואות יצחק”, ולגנוב אבטיחים. המדריך שלנו שם עין על החבורה שלנו. ולילה אחד בשעה 2.00 הוא עקב אחרינו ותפס אותנו גונבים מהמקשה אבטיחים.
הוא לקח אותנו לביתו של הרב דרוקמן, שהיה ער כמובן. המדריך סיפר לרב מה עשינו. ממש נלחצנו. הרב אמר לנו ללכת אחריו. והלכנו אחריו רועדים מפחד. הגענו לבית המדרש הגדול של הישיבה, הרב הלך לכיוון ארון הקודש, ואנחנו אחריו. הוא פתח את ארון הקודש ופרץ בבכי קורע לב”.
“אתם מבינים??” אמר המילואימניק. “אתם מבינים שהוא אשכרה בכה עלינו!”
נרגש ונסער אמר “אם אי פעם אחזור להיות דתי – זה יהיה רק בגלל הבכי הזה של הרב דרוקמן, שאותו לא אשכח לעולם!”
