יוסף לא האמין שזה קורה לו. כבר אחת בצהריים והוא עוד לא הניח תפילין. הכל התחיל כשהמפקד ביקש ממנו ומחברו תומר לצאת למארב על גבול מצרים משש בערב עד שתים-עשרה בלילה. הם יצאו למארב. בחצות הם חיכו, וחיכו, אבל אף אחד לא בא לאסוף אותם. בשמונה בבוקר הם התקשרו למפקד בפעם הרביעית ובקשו שישלח רכב לאסוף אותם. המפקד אמר שישלח רכב לאסוף אותם. אפילו אחרי שלוש שעות עדיין לא באו לאסוף אותם. הם התקשרו שוב, אך התוצאה הייתה זהה. לאחר עוד שעה הם כבר היו ממש לחוצים. מה אם הם לא יספיקו להניח תפילין בזמן? הם ראו את השמש מתקרבת לקו האופק וידעו, שאחרי השקיעה הם כבר לא יוכלו להניח תפילין. הם התייאשו מהרכב שאמור לאסוף אותם והלכו לכיוון הכביש כדי לתפוס טרמפ. הם חיכו, וחיכו, אבל אף מכונית לא עברה בכביש. הם הבינו שרק ה’ יכול להושיע אותם והתחילו לרקוד לכבוד ה’. לאחר מספר דקות, כמו בתאום מושלם, עברה מכונית בכביש והם הצליחו לעצור אותה, אך היה רק מקום אחד. “תכנס אתה למכונית,” אמר יוסף לתומר. “שלפחות אחד מאיתנו יניח תפילין. אני אתפוס טרמפ אחר-כך.” תומר נכנס למכונית ונסע לבסיס להניח תפילין. אחרי חצי שעה יוסף הצליח לעצור טרמפ נוסף. הוא נכנס למכונית ונסע לבסיס. בנס הוא הגיע לפני השקיעה והספיק להניח תפילין. אחר-כך הלך למפקד. “למה אנחנו היינו צריכים לחכות ארבע שעות לרכב שאפילו לא הואלת בטובך לשלוח?!” אמר. “בקושי הספקנו להניח תפילין!” “אני מצטער שלא שלחתי רכב לאסוף אתכם.” אמר המפקד. “היה לנו אירוע בטחוני.” אבל אתן לך עצה,” אמר. “תמיד תיקח איתך תפילין. לא משנה אם אתה יוצא לפעולה צבאית או לשמירה. תמיד תיקח איתך תפילין. תראה! יש לי תא שבו אני תמיד שם את התפילין.” אמר והראה לו את התא של התפילין. “טוב תודה.” אמר יוסף. ובליבו חשב: נראה שבמקום לקחת על עצמו אחריות הוא נתן לי עצה. לא נראה לי שהעצה הזו תעזור לי באמת בעתיד. אבל דברי המפקד נחרטו בזיכרונו.
שבעה חודשים לאחר מכן:
יוסף התחיל לארוז. מיום שישי בערב עד מוצאי שבת הוא ופלוגתו יצאו לפעולה צבאית בעזה. יוסף ארז תוך כדי מלמול: “שבע מחסניות…. מכשיר קשר….. שני רימונים….”. “זהו, סיימתי” אמר לעצמו. הוא הלך לכיוון חדר האוכל של הבסיס כשלפתע צלצל משהו במעמקי זכרונו. הוא נזכר במה שאמר לו מפקדו הקודם לפני שבעה חודשים. “אתן לך עצה. תמיד תיקח איתך תפילין. לא משנה אם אתה יוצא לפעולה צבאית או לשמירה. תמיד תיקח איתך תפילין.” הוא חזר לחדרו במהירות והכניס גם את התפילין לתיקו הצבאי. לאחר כמה שעות הם יצאו לפעולה בעזה. הם ציפו לגמור את הקרב במוצאי שבת ולחזור לבסיס. אבל ככול שהלחימה התארכה הם ראו שהיא לא עומדת להסתיים עד יום ראשון בצהריים. ביום ראשון החיילים היו מודאגים שהם לא יצליחו להניח תפילין בזמן. “הפתעה!” אמר יוסף. “יש לי תפילין. כולם יכולים להניח את התפילין שלי.” לאחר שהניח תפילין הוא ביקש מאחד מחבריו: “לך, תודיע לכולם שיש תפילין.” כל חברי הפלוגה הגיעו בזה אחר זה להניח תפילין. הוא ידע, שעצת המפקד באמת הועילה לו. מהפעם שום דבר לא יעצור בעדו מלהניח תפילין.
