הקדמה:
יומן, אני מאי ואני כותבת את היומן הזה כי יש לי חרדה חברתית, אני יודעת שבדרך כלל יומנים מתחילים ב”יומני היקר” אבל אני לא אומרת לאמא שלי “אימי היקרה” אז נראה לי טיפשי לכתוב כך ליומן. טוב לא באמת סיפרתי על עצמי… אז אני מאי, מאי וואנילורד, אני בת תשע מפתח תקווה אני לומדת בבית ספר תקוות חיים… אמרתי שיש לי חרדה חברתית, אז זה לא מדויק: יש לי כל התסמינים לחרדה חברתית, אני מרגישה שיש לי חרדה חברתית, אבל הורי לא מסכימים לי לעשות אבחון (מה שאומר אם יש כל מני בעיות רגשיות כגון חרדה חברתית) וזה משתי סיבות: 1 הם לא חושבים שיש לי 2 גם אם יש לי הם לא רוצים שאקבל יחס מיוחד מהיום אקח אותך איתי לביה”ס ואכתוב משם, כי לרוב אני נלחצת שם. אני אנסה לשרוד את כיתה ד. להתראות! 😊
יום ראשון כא טבת
הגעתי היום ב7:30, הבית ספר שלי מתחיל ב8:05 היו לי 35 דק’ בהפסקה זה אומר 35 דקות של סבל. חשבון פשוט: הפסקה=בלי מורים, בלי מורים= תלמידים מציקים לי. אני מטרה קלה: אני מגושמת, לא מקובלת, שקטה. בקיצור הבנת היום כשהגעתי שמתי את התיק במקום והלכתי לחברתי היחידה בכיתה ובבית ספר בכלל: ורד דיברנו קצת ואז היא אמרה “קלואי ומעיין לוקחות לך את התיק” “שוב” מלמלתי ואני והיא רצנו אחריהן. לבסוף הן עצרו במגרש הכדורסל והתחילו לנסות לקלוע לסל ורד הזעיפה פנים אבל אני חייכתי, אחד התחביבים הכי גדולים שלי הם כדורסל. אמרתי לורד שהכל בשליטה ונכנסתי למגרש, בעמצע זריקה קושלת של מעיין קפצתי וחטפתי מהאוויר את התיק, אחר כך אני וורד התחלנו לשחק כדורסל בכדור אמיתי עד שמעיין קראה לאחיה הגדול מקס, מקס הוא בכיתה ו והוא תמיד מתערב לה בריבים ומגן עליה. ראינו אותה מתקרבת ומצביעה אלינו ולידה כמובן אחיה-ג’ינג’י מגודל שתמיד עם קובע אדום הפוך על הראש ומבט שונא על הפנים- הוא חטף לי את הכדור מהיד כידרר אותו וזרק עלי הוא היה טוב, אבל גם אני. תפסתי את הכדור מילימטר מהפרצוף שלי והוא התכונן לתפוש אבל אז עלה רעיון במוחי: הוא יודע שאני טובה אבל הוא לא יודע שורד לא, זרקתי אליה את הכדור והיא ישר קלטה אותי היא קיוונה והוא התכונן לתפוש אבל היא זרקה מעט למעלה משחשב, אבל הייתה לו תגובה מהירה והוא תפש. הוא זרק את הכדור רחוק ככל שיכל והתקדם לעברי, חשבתי שהוא הולך לאיים עלי אבל הוא נגע בי בידיו העצומות והרים אותי, פתאום ראיתי את קלואי וחמש מחברותיה בירקתי החדר. הרגשתי כאב בטן, בחילה, כאילו שרטן מחילות זוחל במעלה גרוני. התקף חרדה, חשבתי וניסיתי להשתחרר, אבל ידיו החזקות של מקס לא עזבו אותי. פתאום הרגשתי משהוא משונה: התקף החרדה נעלם כהרף עין ואת מקומו תפש זעם, זעם עצום, ושתי ידי נעו בלי שהתקוונתי. העפתי את ידיו ונחתתי על הרצפה. מקס העיף לעברי אגרופים ואני התחמקתי אבל הוא קלט אותי והעיף את אגרופיו, עלי הם פגעו בפני שהתחילו לדמם אבל לא הרגשתי בכך, אנדרנלין זרם בעורקי. התגלגלתי על הרצפה והפלתי אותו ראיתי בשעון היד שלו שעכשיו 7:45. נתתי לו אגרוף קטן והלכתי לכיתה. פתאום כל האנדרנלין ששטף אותי נעלם, חשתי כאב בפנים, הייתי מסוחררת והתחלתי להשען על ורד שנראתה מודאגת מהדימום בראש, הכל הלך והחשיך עד שהתעלפתי. התעוררתי במיטה ולידי קופסה מצפצפת עם קווים. ידעתי שאני בבית החולים, ורד ישבה לידי ושאלה איך אני מרגישה לא ידעתי אם מבחינה רגשית או פיזית אבל כך או כך הרגשתי זוועה “על הפנים” מלמלתי בקושי רב ושוב נרדמתי, לא חלמתי אבל חשבתי, תוך כדי שישנתי חלמתי. בפעם הבאה ראיתי מישהי בחלוק לבן-כנראה רופאה- מדברת אם ההורים שלי ואז הם ראו שהתעוררתי והורי לקחו אותי הביתה, בדרך הם אמרו שיש לי כמה ימי חופש אז נתראה כשהיד שלי תפסיק לרעוד (ורד כותבת לי עכשיו) ובינתיים,להתראות!
