בחלון של טלי יש נוף ססגוני. רואים את הגן של טלי ואת גן המשחקים המהמם שאותו טלי אוהבת במיוחד. יש בו פרחים צבעוניים השתולים בצד הנדנדות. וטלי גם רואה מהחלון את מקום העבודה של אמא שלה. בכל בוקר אהבה טלי לקום מהמיטה, ולהסתכל על הנוף היפה, על הפרחים ועל העצים, ועל האנשים שהולכים ברחוב. פעם אחת אפילו ראתה איש מאוד מצחיק ששר בכל הרחוב.
יום אחד קרה מקרה מוזר. המקרה קרה כמה שבועות לפני יום העצמאות. אמא שמה לב שטלי מתרחקת מהחלון, ושאלה את טלי: “מה קרה?”
טלי סיפרה כך: “בחופשת הפסח כשאת ואבא הלכתם לנופש וסבא וסבתא שמרו עלינו הם לקחו אותנו למקום הנקרא חאן שער הגיא. ושם הסבירו לנו הרבה על המלחמה שפרצה ביום העצמאות. קראו למלחמה הזאת מלחמת השיחרור. גם סיפרו לנו על האנשים האמיצים שהיו מוכנים לנסוע ברכבים שלא היו משורינים. ולמה בכלל היה צריך רכב משורין? כי רכב משורין הוא רכב מוגן ליריות. במלחמה הזאת הערבים ירו על היהודים. וליהודים היו מעט רכבים משורינים. ובאמת היו אנשים שמסרו את נפשם ונסעו ברכבים לא משורינים כדי להביא אוכל, תחמושת וציוד לאנשים שבירושלים. היו כאלה שמתו או נפצעו, וחלק עברו בשלום. אחרי כמה שנים היהודים מצאו דרך שאין בה ערבים ולדרך הזאת קראו דרך בורמה. וכך הם יכלו להעביר אוכל, תחמושת, וציוד, בלי שהערבים יירו עליהם.
“וואו, איזו הרפתקאה מענינת!” אמרה אמא.
“כן,” ענתה טלי. “בחוץ היו גם המחשות של הרכבים המשוריינים והיה אפשר להכנס ולהרגיש את ההרגשה של הנהגים שעשו את הדרך במשוריינים וזה באמת היה מענין.” אך מיד הוסיפה טלי בחשש: “אני פשוט קצת מפחדת שגם עכשו יהיו ערבים שיירו עלינו. איך נדע להתחבא?”
“אל תדאגי,” אמרה אמא, “יש קול שמשמיע רעש חזק והוא נקרא אזעקה. הוא מסמן לכולם ללכת לממ”ד שזה מקום מוגן שהטיל לא פוגע בו.”
מעתה טלי כבר לא פחדה להסתכל בחלון, וחזרה להתבונן בו בעניין רב כמו שאהבה פעם.
“תודה, אמא!” קראה טלי.
