היי, קוראים לי איימי.
הסיפור שלי מתחיל ככה:
זה היה לפני זמן מה. התאונה הגדולה קרתה. ואם אתם רוצים לדעת מה קרה או על מה אני מדברת, אני אגיד לכם עכשיו.
באותו יום סיימתי את יום הלימודים כרגיל, חיכיתי לאוטובוס ליד התחנה. זה היה יום קריר במיוחד. מה שלא ידעתי, זה מה שיקרה. עבר זמן והאוטובוס הופיע. כולם עלו והאוטובוס התחיל לנסוע, אבל הפעם לדרך שונה. שאלתי את הנהג אם נפלה פה טעות, אבל הוא המשיך להתרכז בכביש, אז הנחתי לו. אולי נסע בדרך קיצור שאני לא מכירה.
באותו רגע, כל הנוסעים שמו לב שאנחנו לא במסלול. כולם התחילו לחשוד.
התחיל לרדת גשם וכל הכביש התחיל להתמלא במים ואפילו לא שמתי לב שעברנו את העיר. כבר לא הייתה אפשרות לראות את הכביש וכולם כבר לא יכלו לשתוק. מהר מאוד נראתה המולה גדולה בין המושבים.
ישבתי במושב האחורי, אבל הדבר היחיד שהפחיד אותי זו המהירות שבה נסענו. היא הייתה כל כך גבוהה! פתאום אוטו הופיע לפנינו ומה שלא היה בשליטתנו קרה. הסתתרתי מתחת לכיסא ועצמתי את עיניי.
לאחר כמה דקות פתחתי את עיניי ועדיין נראיתי המומה מכך שאני חיה, חוץ מידי הימנית שכולה כוסתה דם. רק בואו נגיד, שאת המילה “חיה” זה לא הדבר שיכולתי להגיד על האנשים מסביבי. אין ולא אפילו נפש חיה אחת. מה שכן היה אפשר לשמוע, אלה הניידות של המשטרה. יצאתי מהאוטובוס מבוהלת ומפוחדת ומשם רצתי לברזייה הקרובה כדי לטפל בפצע בידי. כשחזרתי אל מקום התאונה, ראיתי המון אנשים והלכתי לחפש מונית. אחרי כל הטרגדיה הזו אני לעולם לא אתקרב לאוטובוסים. הגעתי הביתה ונעלתי את עצמי בחדר לרגע, כדי לעכל את כל מה שקרה.
בוקר למחרת, לא עבר זמן וכבר כל העיר ידעה על המקרה. מה שבטוח, זה בטח קרה במזל, כי התאונה קרתה ביום הראשון של החופשה שלנו מהלימודים ולכן יכולתי להירגע ולא הייתי צריכה לנסוע למחרת שוב ללימודים. נראה לי שהתאונה הזו נולדה בשבילי. אתם יודעים, כמו בסרטים, מתי שיש את הגיבורה שפותרות את התעלומות. אבל בשביל זה אני צריכה רמזים ולא נראה לי שאני ארצה לחזור למקום הזה שוב. אצטרך את כל האומץ שיש לי.
יצאתי מהבית ולקחתי מונית עד לתחנה שקרובה למקום התאונה. הגעתי. אני צריכה לעבוד בשקט כדי שאף אחד לא יראה או ידע שהייתי שם. לקחתי נשימה ונכנסתי לאוטובוס שנשאר במקומו. הזיכרונות מהאירוע קפצו לי לראש, אבל הייתי חייבת לנסות להביא עוד רמזים. התחלתי לחפש, אבל נראה היה שהמשטרה לקחה הכול. לאחר חצי שעה של חיפושים, נזכרתי במקום אחד שלא חיפשתי בו. המושב של הנהג. התחלתי לחפש ואז הבנתי את התעלומה. היה דם בכל המושבים, חוץ מהמושב שלו. אולי רק שני כתמים קטנים. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לכם הוא, שכנראה הנהג נשאר בחיים ואולי האיש שמת ליד מקום הנהג הוא לא הנהג עצמו. פתאום נזכרתי שלא חיפשתי במגירה של הנהג. כנראה הוא מיהר לברוח ושכח שם את תיקו. לקחתי את התיק איתי.
בבית, חיפשתי רמזים בתוך התיק והדברים נעשו ברורים: האדם הזה הוא בכלל לא נהג. התאונה הייתה בכוונה. כנראה הוא רצה לגרום לתאונה. מה שבטוח הוא, הוא רוצח שרצה להרוג את הנוסעים בכל כוחו. שמו היה כתוב ברור על תעודת הזהות: אלכס.
הוא בטח יחזור לקחת את חפציו, אבל הוא לא ידע שיש מישהו שעוקב אחריו. הדבר הראשון שעשיתי בבוקר למחרת, הוא ללכת לשם ולהמתין לו. החזרתי את כל החפצים שלקחתי למגירה של הנהג, אבל הוא לא הגיע. רגע לפני שרציתי ללכת, פתאום הופיע איש. הוא נכנס לאוטובוס ולקח את התיק. זה היה הסימן שלי. עקבתי אחריו כל הדרך וניסיתי להתחבא בכל פעם שהוא הסתובב. ראיתי אותו מתקרב לנמל התעופה ואז הבנתי: הוא בטח מנסה לברוח! כנראה הוא חשש שיגלו אותו והדבר היחיד שהוא היה צריך בשביל להצליח לברוח, זו תעודת הזהות שלו. דקה אחרי שהוא נכנס לנמל התעופה, עלה לי רעיון. עקבתי אחריו והדבר הראשון שעשיתי הוא להתקשר למשטרה ולכבות את החשמל בשדה התעופה. ידעתי שייקח זמן עד שיתקנו את התקלה.
אפשר להגיד שבבוקר שלמחרת הפכתי לגיבורה. זה אולי גזל לי חצי מהחופש הזה, אבל זה שווה את זה. ובואו נגיד שאני יודעת מה ארצה להיות כשאהיה גדולה.
