לשרוד בג’ונגל לביא יום טוב
שלום שמי מתן, ואני תלמיד כיתה ז’ ואני רוצה לספר לכם על הטיול שלנו לג’ונגל.
סיפרו לנו על הטיול המטורף בכיתה, ילדי הכיתה כולל אותי התרגשנו, אך בלב פחדתי למרות שרציתי לצאת לטיול.
יום למחרת חילקו את האישורים, ואמרו לנו שיוצאים לטיול בעוד חמישה ימים.
הראיתי להוריי את האישור ולהפתעתי הוריי הסכימו לי לצאת לטיול. למחרת החזרתי את האישור למורה חיים והצצתי ברשימת היוצאים לטיול, שמחתי לראות את ארבעת שמות חבריי: ליאור, נועם, אייל ויאיר. נשמתי לרווחה לדעת שחבריי יצאו יחד איתי ושאני לא אהיה לבד עם שאר ה”משוגעים” של הכיתה.
בהפסקה דיברתי עם חבריי וסיפרתי להם שאני ממש חושש מהטיול. נועם שאל אותי מדוע, עניתי שזו הפעם הראשונה שאני יוצא לטיול ללא המשפחה ורק עם חברים. החברים הבינו אותי והבטיחו שהם לא יעזבו אותי והכל יהיה בסדר.
כשחזרתי הביתה התקשרתי לסבא וסבתא, סיפרתי להם על הטיול ואמרתי להם שאני ב”פחד מוות”. אף פעם לא הייתי בג’ונגל!!!!! אולי יש חיות מפחידות וטורפות או סכנות שאני לא מודע אליהם. סבא וסבתא אמרו שבטוח הכל יהיה בסדר ושהמורים ישגיחו עלינו.
הגיע יום לפני הטיול וארזתי מזוודה. בלילה שלפני הטיול הייתי בחרדות. פחדתי כ”כ!!!!! הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות…
הגיע הבוקר, התארגנתי בזריזות ונפרדתי מההורים. הלב שלי דפק בחוזקה. ההרגשה הרעה לא עזבה אותי.
בהסעה אני וליאור אכלנו חטיפים טעימים, שרנו שירים, זה עזר לי להירגע. כשירדנו מהאוטובוס יצאנו למסלול. הסבירו לנו שזה מסלול ארוך ומייגע, אנחנו נלך עד זמן השקיעה. חזר לי שוב הפחד.
התחלנו ללכת בג’ונגל ראינו סוגי עצים שונים ומשונים, שמענו קולות מוזרים של חיות שלא הכרתי.. שאלתי את המורה חיים שיצא אתנו לטיול: “עוד כמה קילומטרים נגיע?” הוא ענה לי שיש עוד זמן רב עד שנגיע.
התעייפתי, הרגשתי שאני לא יכול עוד ללכת. נועם הציע שננוח, עצרנו לנוח על יד האבנים, החלטנו שנשב מספר דקות אך מרוב עייפות נרדמנו.
אף אחד לא שם לב שנשארנו מאחור. הזמן עבר והקבוצה המשיכה בדרכה..
התעוררתי כי הרגשתי דגדוג על האף, זה היה חרק מציק. קפצתי ממקומי, ראיתי שהכל חשוך מסביב.
הערתי את נועם והתחלנו לחפש את הקבוצה אבל לא מצאנו אותם. התחלנו לרוץ בדאגה גדולה, נועם שם לב שאנחנו רצים בכיוון ההפוך. שמענו קולות מוזרים ומלחיצים ולא ידענו מה לעשות. הצעתי לנועם שנסתתר במערה שראינו בדרך. נכנסנו למערה בפחד גדול מאוד, הכול היה חשוך. ראינו נחש למזלנו הוא לא היה ארסי.
במערה היה קר נורא, רעדנו ונועם אמר לי שאין מה לעשות עדיף לצאת באפלה, חששתי אבל הייתי חייב לעשות זאת, אחרת היינו קופאים מקור.
יצאנו מהמערה ונועם אמר לי: “תן לי יד אני מבטיח לך שהכול היה בסדר.”
לאחר בערך שעתיים של הליכה נועם החליק לפתע ונפצע חזק ברגל, הוא נאנק מכאבים ולא יכל עוד ללכת. הצטערתי בשבילו ניסיתי לעזור לו אבל לא הצלחתי. חשבתי לעצמי מה אני יכול לעשות במצב שכזה, אז צעקתי וצעקתי “הצילו!”
באותו הזמן הקבוצה כבר שמה לב שנעלמנו והם יצאו לחיפושים אחרינו. כנראה שהם שמעו אותי צועק ורצו לקראתנו.
לפתע שמענו: “מתן! נועם! מתן! נועם!” התמלאנו באושר ותקווה!
הם מצאו אותנו! לקחו אותנו למחנה, הביאו לנו לאכול ולשתות וחבשו לנועם את הרגל.
בינתיים סיפרנו להם כל מה שקרה אתנו בדרך. המורה חיים אמר שהעיקר שאנחנו בריאים ושלמים, סוף טוב הכל טוב. בבוקר הודיעו לנו שחוזרים הביתה, התחלנו לארוז את החפצים שלנו וליאור שאל אותי האם פחדתי כשהיינו לבד בג’ונגל. עניתי לו שבהתחלה כן ואחרי זה התגברתי ושאני שמח שהתגברתי על הפחד.
נועם אמר שהוא מחכה כבר להגיע הביתה. הנהנתי בראשי, גם אני הרגשתי אותו הדבר.
כשהגענו הביתה הדבר הראשון שעשיתי היה לחבק חיבוק חזק את אימא ואבא.
