מי העיף את הנגיף?
“אוף, הקורונה הזאת!” חשבתי בליבי.
שמי אריאל, אני בן 11 ולומד בכיתה ה’, בבית הספר בהר ברכה, שם אני גר.
מאז שאני זוכר את עצמי אני סקרן ושואל המון שאלות. בונה דברים ומנסה להחכים.
הכול התחיל כשאח שלי נכנס לבידוד. בדיוק באותה שבת היינו בחופשה בצימר עם כל המשפחה. במוצאי שבת, אחרי בילוי בבריכה – עשינו בדיקת פי.סי.אר. ביום ראשון, בזמן שהמתנו לתשובת הבדיקה, לא הרגשתי טוב, ולא הלכתי לבית הספר. בערך בשעה 11 בבוקר קיבלנו תשובות:
אריאל (אני) חיובי
טליה שלילית
רועי שלילי
הייתי בהלם! קלטתי שאני מכניס את כל הכיתה לבידוד!
למרות שלא הרגשתי טוב קפצתי מהתרגשות וצרחתי “אני חיובי!!”. מרוב רעש טליה ורועי הגיחו מן החדרים ושאלו ‘מה קרה??’. אימא שלי הסבירה להם.
אחותי התחילה לבכות מפני שהיא מפספסת בוקר כיתה שמתקיים בפעם הראשונה בחיים שלה. ‘מסכנה’ הרהרתי, היא כל כך חיכתה לזה ובסוף היא לא מגיעה.
כשאבא שלי חזר הביתה מהעבודה החלטנו שאהיה בבידוד בחדר האורחים. יחד עם התחושה הלא-טובה שלי בגוף – גם שקעתי בדיכאונות.
לפתע שמעתי דפיקה על החלון. הסתכלתי, וראיתי לתדהמתי את חברי יותם.
“שלום גבר!”. אמר יותם. “מה נשמע??” יותם הוא מחלים ולכן לא נכנס לבידוד כמו כל שאר הכיתה. “אתה יודע שיש עוד חמישה מאומתים חוץ ממך”?
“לא! מה אתה אומר??” הגבתי.
“טוב, רק רציתי לבקר אותך. אז יאללה ביי”. אמר והלך.
חזרתי למיטתי. ‘מה אני אעשה כל השבוע הזה?’ חשבתי ונרדמתי.
התעוררתי מזיע כולי במקום מוקף מבחנות ושני אנשים בחלוקים לבנים. נראה כמו מעבדה.
שפשפתי את עיני חזק כדי לבדוק אם אני חולם. אפילו צבטתי את עצמי, אבל לא, זה לא היה חלום. היו שם שני מדענים שעמדו עם הגב אלי ולכן לא יכולתי לראות את פרצופיהם.
בטעות הפלתי כוס והם מיד הסתובבו לכיווני. קלטתי את העיניים שלהם – הן היו מלוכסנות. ישר התעורר בי חשד שהגעתי למעבדה שבה נולדה הקורונה.
לפתע דיבר אחד מהם בסינית אבל בדרך פלא הבנתי מה שהוא אמר!
הוא אמר: “סטיב, תיזהר שלא יגלו אותנו. אם ידעו שהמצאנו את הנגיף הזה נהיה במאסר עולם”.
“אל תדאג צ’ונג, יש לנו כאן מצלמות, אם אתה מזהה משהו חשוד – אפשר לבדוק” ענה לו.
הבנתי שחזרתי אחורה בזמן למקום בו התחילה הקורונה! ‘טוב’, התחלתי לחשב, ‘אם אני קורא למשטרה של הסינים – הנגיף המעצבן הזה לא יצליח להתפשט בעולם! אני אעצור את זה!’
זחלתי בזהירות לכיוון הדלת. “מי זה הילד הזה??” הרעים בקולו סטיב.
‘ברח!! רוץ!!’ אמר הגוף שלי. יצאתי מהמעבדה בריצה לכיוון הרחוב שמסתבר שהיה שוק הומה אדם.
‘אדיר!’ חשבתי ‘אין מצב שיצליחו לתפוס אותי כאן’. במבט חטוף לאחור ראיתי בין האנשים את סטיב וצ’ונג שועטים אחריי. רצתי מתנשף כולי, ובמקביל חיפשתי שוטר. שמעתי את צ’ונג אומר “הלך עלינו, אם הילד הזה יספר למשטרה אנחנו גמורים!”.
“חדל קשקשת, פשוט רוץ ותפוס אותו” הגיב סטיב בחוסר סבלנות. רצתי כל עוד נפשי בי בין האנשים מלוכסני העיניים ואז מצאתי אותם.
שני שוטרים.
“פושעים!! פושעים!! הם בדרך להרוס את העולם שלנו!” צעקתי לכיוון השוטרים והצבעתי לאחור.
“מי אתה ילד?” שאל אחד השוטרים. סיפרתי להם בקצרה את מה שראיתי במעבדה ועל הנגיף המסתורי שאני יודע כבר כמה הוא ישפיע על העולם.
“תגבורת!” צעק השוטר במכשיר הקשר. כעבור מספר דקות המקום היה נראה כמו זירת פשע. הבהובים של סירנות בשעת שקיעה, קציני משטרה משופמים שהקיפו את מבנה המעבדה. “כל הכבוד על התושייה ילד!” בירכו אותי כולם.
….
“אמאל’ה!!” קמתי בבהלה. אבא הגיע בזריזות.
“למה אתה ישן בחדר האורחים?” שאל.
“כי.. קורונה..אני..חיובי…” עניתי בבלבול.
“קורו-מה?? בוא, בוא חמוד, תשמע מה קראתי עכשיו בחדשות. בדיוק דיווחו על ילד אמיץ בסין, בערך בגילך, שעצר מגפה עולמית רגע לפני שהתפרצה. אין תמונה שלו אבל בוא תשמע…”
“נו, מעניין אבא, ספר” עניתי בחיוך, “למרות שיש לי הרגשה שאני כבר יודע”…
