פרק א – אני, בארי, אליהו ואלנתן
שלום לכם, קוראים לי איתן ואני לומד בכיתה ו 1, אני גר בסוסיא ויש לי חברים שקוראים להם בארי ואליהו, בנוסף יש לי אח שגדול ממני ב4 שנים ושמו עוז.
פעם אני ואליהו הלכנו לגן השעשועים ופתאום בא אלנתן ורצה לבדוק איפה בארי הילד החדש, כי אלנתן היה איתו בברוגז (וגם איתי).
אז אני התחבאתי ואליהו לא גילה שאני נוכח וגם לא איפה בארי שהיה בסביבה. בארי ראה אותי ורץ אלי כך שהתחבאנו ביחד. פתאום אמא שלי באה ושאלה את אליהו איפה אני ובארי (כי תכננו לישון ביחד באותו לילה), אז אליהו אמר לה בשקט שאני ובארי מתחבאים לאלנתן וגילה לה איפה אנחנו מתחבאים.
בלי שאלנתן ראה אני, בארי ואמא שלי הלכנו בשקט לבית שלי לאכול ארוחת ערב.
אלנתן פתאום הסתובב ואליהו רץ לבית שלי, ואכלנו ביחד גם איתו ואף ישנו ביחד.
למחרת אני, בארי ואיתן הלכנו לבית הספר. אני ובארי נכנסנו ראשונים לשער בית הספר, ואלנתן נדחף ובא להרביץ לנו, אבל אליהו לא נתן לאלנתן להרביץ לנו ועקף את אלנתן וחסם אותו. ומכאן ואילך גם אליהו ואלנתן נהיו בברוגז. אני רצתי לכיתה ואלנתן ניסה בכל הכוח לרוץ אלי אבל אליהו לא נתן לאלנתן לרוץ אלי ואני הספקתי להיכנס לכיתה שלי והוא לא יכל להיכנס אחרי, כי בדיוק היה צלצול והמורה הגיעה ומיד התחיל שיעור אנגלית. לאחר שיעור אנגלית היה לנו שיעור תורה ולאחריו הייתה הפסקה, ואז שוב שיעור תורה. אחרי שיעור תורה יש לנו שוב שיעורים לאורך היום במגוון מקצועות מעניינים.
פרק ב – מוצאים מסוק
אני בארי ואליהו הלכנו לטייל בפארק בשכונת עזקוביץ וראינו פתאום מסוק אדום שדלתותיו בצבע אפור-שקוף. אז התקרבתי וראיתי איש פותח את הדלת. קראתי לאליהו ובארי לבוא כדי לעשות טיסה קצרה במסוק. בדיוק ברגע הזה הגיע אלנתן כדי לחפש אותי ואת אליהו ובארי. מייד כשראינו את אלנתן התחבאנו מאחורי המסוק וכשהוא לא הסתכל לכיוון שלנו – נכנסו למסוק דרך הדלת האחורית שלו. תוך שתי דקות המסוק המריא, ולפתע ראינו את כל היישוב שלנו מלמעלה, כאילו שאנחנו ציפורים. אח”כ אבא שלי הסביר לי שקוראים לזה מבט של “מעוף הציפור”. המסוק המשיך לעלות לשמיים, וראינו איך היישוב שלנו הולך ונעשה קטן יותר ויותר. לפתע בארי שם לב שאלנתן עדיין מחפש אותנו. הוא קרא לנו והצביע על הכיוון שלו, עד שגם אנחנו ראינו אותו בקטן מחפש אחרנו. לפתע שלושתנו צחקנו, שהוא מחפש אותנו אבל לא יודע שאנחנו רואים אותו מלמעלה.
כשהמסוק נחת, באו המון ילדים מהיישוב לראות את המסוק. וכשהדלתות נפתחו ואנחנו ירדנו, כל הילדים ביישוב ראו אותנו יוצאים מהמסוק.
פתאום שמנו לב שגם אלנתן צופה בנו, אבל עכשיו הוא כבר לא העיז להרביץ לנו, כי כולם רצו לשמוע איך היה לנו בטיסה. במקום להעליב אותו ולספר לכולם איך הוא חיפש אחרינו כשאנחנו הסתכלנו עליו (ואפילו ראינו אותו נופל פעם אחת), ניצלנו את ההזדמנות וניגשנו אליו להתפייס איתו.
זה עבד! כנראה שגם הוא היה מאוד סקרן לשמוע על החוויה שלנו במסוק, ולכן הוא לא המשיך את המריבה. בסוף נהיינו כולנו חברים טובים והיה לנו המון הרפתקאות אחרות ביחד.
יש לי שתי מסקנות מהסיפור הזה:
- מי שמנסה לא לריב – בסוף מרוויח.
- תמיד כדאי למצוא הזדמנות להתפייס, גם אם בכלל אתה לא אשם במריבה.
