דף מיומנו של הרב גורן

יומני היקר שלום,
רציתי לספר לך על מה שקרה לי היום, לא רק בבית-הספר, אלא גם בבית. החיים בכפר לא קלים, אנחנו כאן כבר כמה שנים ובני משפחתי חלו במלריה (ואם אתה, יומן יקר, לא יודע מה זה מלריה אז: מלריה זו מחלת קדחת שקיבלנו בגלל שאנחנו גרים בסמוך לביצות). אני בטח כבר סיפרתי לך שהמשק שלנו בבעיה כלכלית. אבל זה לא העיקר עכשיו, מה שקרה היום זה שאבא קיבל מכתב שאנחנו יכולים לחזור לפולין וידאגו לנו לדירה ונוכל לשקם את המפעל לבדים שהיה לנו. אני לא רוצה לעזוב את ארץ ישראל. למזלי, יש לי אימא חכמה. אבא שלי הלך לשאול אותה מה דעתה. אתה יודע מה היא אמרה? זה מה שאימא שלי אמרה: היא לא חשבה דקה והיא אמרה-ואני מצטט: ‘באתי הנה לארץ ישראל כדי להיות פה כל החיים. גמרתי עם פולין לעולם ועד. אני רוצה לחיות פה במולדת שלנו, באדמה שלנו’. זה היה כל כך מרגש! אני ראיתי שמהעיניים של אבא זלגו דמעות כשהוא שמע את זה. אז הרעיון ישר התבטל!! אני כל כך שמחתי! ההורים שלי אוהבים את הארץ וגם אני. הארץ הזאת חשובה לנו מדי. חשובה לי מדי. ארץ ישראל שלי, הארץ שלה חיכינו כל כך. הארץ שלה כל כך ציפינו. כל כך הרבה זמן חיכינו ועכשיו, כשאני ומשפחתי כאן, אין לנו סיבה טובה לעזוב וללכת לארץ אחרת.
עכשיו אני אספר לך אך היה לי בבית הספר. אני לא אוהב את בית הספר ואת זה אתה כבר יודע. אבל היום אנחנו למדנו תורה, זה השיעור האהוב עלי כנראה! עכשיו אני אחכה כל יום לשיעור הזה. אני אספור את הדקות!
בסופו של דבר היה לי יום טוב. אני שמח שיכולתי לחלוק אתך יומן. חבל שאתה לא חי ונושם-ושאתה יכול לדבר אבל זה מספיק טוב. האמת יכול להיות שיותר טוב שאתה לא מדבר ככה, אני יכול להגיד-לכתוב דברים ישירים. אחרי שאני כותב לך אני מרגיש כאילו אבן נגולה מהלב שלי- זה לא טוב לשמור בבטן.
אני שמח שיש לי אותך,
שלמה גורן