היה היה פעם ילד ושמו ארי. ארי היה בן שמונה אבל הוא לא היה סתם ילד הוא היה ילד רגיש ומיוחד מאוד, הוא נהג לקחת דברים ללב.
יום שימשי אחד אימו נתנה לו דורון לכבוד יום הולדתו. התשורה הייתה עדי יפה וזוהר בצבע כסף. ארי התרגש מאוד ורצה למדוד את העדי הזוהר, לשם כך אימו עזרה לו לענוד את התכשיט על ידו ושניהם ראו שהמידה מתאימה.
באחד מימי החופש אמא של ארי הבטיחה לקחת אותו לטוזיג על שפת הכנרת. יום זה הגיע ,ארי התלבש בבגד ים והתרגש מאוד לקראת הפיקניק. אמא של ארי לקחה איתה טנא עם דברי מאכל והם נסעו לחוף הכנרת .כשהם הגיעו לחוף הם התרחצו במי הכנרת, בנו ארמון חול ואז אכלו כריכים והסתכלו על המים. פתאום, ארי שם לב שהתכשיט נעלם! הוא היה אומלל מאוד. הרי הוא מאוד אהב את המתנה מאמא. אמא ניסתה לעודד אותו במרקוע בטעם שוקולד אבל זה לא עזר והוא המשיך להיות עצוב. בנוסף היא חיפשה במרשתת עדי בדומה לפריט שאבד לו אבל היא לא מצאה והצטערה על כך מאוד. היא הבטיחה שלא יעזבו את החוף עד שימצאו את העדי המיוחד והזוהר. פתאום, ארי הסית את מבטו וראה ילד שעונד את העדי שלו. ארי קרא לאמא שלו ושוחח איתה על מה שראה. אמא של ארי פנתה לאמא של הילד ששמו דן ושוחחה איתה במשך כרבע שעה. ארי הביט מהצד בסקרנות וקיווה בסתר לבו, שתצא תועלת מהשיחה והצמיד יוחזר אליו. ואכן, אמא של דן פנתה לבנה כדי לברר את הנושא. דן עמד מבוייש ולאחר זמן קצר בא וניגש לארי להשיב לו את התכשיט וגם ביקש סליחה והבטיח שלא יחזור על אותו מעשה. ארי קיבל את התנצלותו של דן ואמא של דן אמרה לו :” אני גאה בך! כל הכבוד על כך שהחזרת את העדי! בכך קיימת מצוות השבת אבידה”. כדי לשמח את שניהם, קנתה לדן ולארי כעך עם שומשום ומלח מהמאפיה בקרבת החוף. נוצר קשר מפתיע בין שני הבנים, שהמשיכו לשחק יחד, ואפילו החליטו לשמור על קשר.
לאחר החופשה, דן הזמין את ארי לבית שלו וארי מאוד שמח על כך כי כבר התחיל להתגעגע אליו. כשארי הגיע לדן, מיד התישבו מול המחשב ושיחקו במיינקראפט. אחרי זמן מה כבר התחיל להיות להם משעמם, אז אמא של דן הציעה שילכו לגן המשחקים החדש ליד ביתם. דן וארי אכלו משהו קטן ויצאו לגן המשחקים. כשדן וארי הגיעו לשם הם רצו לשחק מחבואים, אז ארי אמר לדן שיספור עד 30 וארי יתחבא. פתאום, כשדן סיים לספור הוא ראה כלב מולו וניסה לברוח. למזלו של דן הוא היה ספורטאי מצטיין ורץ מאוד מהר. כעבור מספר דקות של מרדף, דן התעייף מאוד והתחבא בשיחים. ברגע שארי לא הבחין בדן הוא חשב שקרה לו משהו. ארי חיפש אותו ליד השיחים וכששמע נשימות כבדות הבין שדן מסתתר שם. ארי מיד הבחין בכלב שקופץ לתוך השיחים לעבר דן. הכלב קפץ על דן ומשך במכנסיו ודן צעק מכאב. ארי בלי למצמץ זרק את העדי שלו מידיו והכלב רץ אחר העדי ועזב את דן. דן נפל על האדמה וארי הושיט את ידו לעזור לדן לקום ושניהם רצו חזרה לבית של דן . ארי אמר: “למען החברות שלנו” איבדתי את העדי אבל לא נורא, העיקר שאנחנו ביחד.
