בעיר רחוקה בצפון ארץ ישראל חיה משפחה שמחה וגדולה. ההורים, אמנון ומירה, גידלו בבית רחב שלושה ילדים, גיא, תומר ורותם. גיא היה האח הבכור, בן ה-10, רותם ותומר היו תאומים זהים בני 8. השלושה היו משחקים כדורגל כל יום במגרש המשחקים שליד הבית שלהם עם חברים מהשכונה שלהם.
יום אחד חזרו רותם ותומר מבית הספר בשעה שתיים בצהריים, הם ישבו לאכול את הארוחה החמה שהכינה להם אמא מירה, ולאחר מכן יצאו לשחק במגרש. במגרש הם פגשו עוד שני חברים מבית הספר שלהם והחליטו לשחק איתם כדורגל. במהלך המשחק תומר החליק וקיבל מכה בברך, ירד לו המון דם והוא החל לבכות. רותם רץ הביתה וקרא לגיא לבוא למגרש ולעזור לו לטפל בתומר.
כשהגיעו רותם וגיא למגרש, ראו כי לתומר יש מכה גדולה בברך ומסביבה כתם לבן. הם לא הבינו מאיפה זה בא וגם תומר מאוד נבהל, הם צעדו יחד הביתה ושם קיבלה את פניהם אמא מירה. מירה מיד שטפה לתומר את הרגל וחבשה לו אותה בתחבושת לבנה.
בערב הלך תומר להתקלח והוריד את התחבושת, כשהסיר את כל התחבושת צרח צרחה גדולה ואמר “מה זה?” מיד ניגשה אליו אמא מירה ושאלה “מה קרה?” תומר הראה לה את הרגל ואמר “אמא, אמא, מה קרה לי? למה יש לי כתם לבן שכזה סביב המכה?” מירה לא ידעה, “אני לא יודעת” אמרה, “תתקלח ואחר כך נבדוק מה זה”. תומר נכנס למקלחת ובכה, הוא פחד מאוד.
כשיצא תומר מהמקלחת, ניגש לאימו והראה לה שוב את הרגל, היא עדיין לא ידעה במה מדובר. אבא אמנון הגיע גם כן ולא הבין מה קרה לתומר ברגל. הוא ומירה החליטו לקבוע תור לרופא למחרת בבוקר. בבוקר נסעו השלושה לרופא עור, התור במרפאה היה ארוך וההמתנה הייתה מתישה, אך הם לא התייאשו, כי הם מאוד רצו לדעת ולגלות מה יש על רגלו של תומר. אחרי שהמתינו שעתיים, נכנסו לד”ר שיר והראו לו את הרגל של תומר, סיפרו כי הם מאוד מבוהלים מהכתם הלבן שנוצר לתומר ברגל. הרופא אמר להם כי מדובר במחלה בשם “ויטיליגו” הגורמת לכתמים לבנים בעור. המחלה הזו אינה מסוכנת, אבל היא מתפשטת לאט לאט בכל חלקי הגוף וצריך להיזהר מאוד בעת חשיפה לשמש.
תומר היה מאוד מבואס, שעכשיו יגדלו לו לאט לאט כתמים לבנים על הגוף, וכך הוא לא יהיה דומה לאף אחד. הוא חשש שלא יהיו לו חברים בבית הספר, שהסובבים יחשבו שזה מדבק ולא ישחקו אתו. הוא היה עצוב מאוד וביקש שלא ללכת לבית הספר מספר ימים.
מירה הבינה שהמצב הזה לא אפשרי, ושתומר חייב לחזור לבית הספר, אך יחד עם זאת צריך למצוא פתרון לבושה שהוא מרגיש. מירה התקשרה למנהלת בית הספר וסיפרה לה על ה”ויטיליגו” של תומר ועל המצב הנפשי שלו. המנהלת החליטה לעשות מעשה.
היא אספה את כל ילדי בית הספר וסיפרה להם על מחלת הויטיליגו, הראתה להם סרטון, והסבירה כי זו אינה מחלה מדבקת. “זו מחלה שלא כולם מקבלים אותה” אמרה, “יש לנו תלמיד יחיד מבית הספר שיש לו את המחלה הזו והוא חושש לבוא ומתבייש שיצחקו עליו וידברו עליו לא יפה”. התלמידים הקשיבו לדברי המנהלת ושאלו “מי התלמיד?” המנהלת אמרה כי מדובר בתומר, התאום של רותם מכיתה ג’3. פתאום אחד התלמידים קם ואמר “אני אשחק עם תומר! אין סיבה שלא נהיה חברים שלו!” תלמידה אחרת קמה ואמרה “תומר הוא ילד מקסים ואין סיבה שלא יהיו לו חברים”. המנהלת חייכה ושמחה לשמוע את דבריי הילדים. היא התקשרה למירה, אמא של תומר, ואמרה לה שכדאי שכבר מחר תומר ישוב לבית הספר.
תומר חזר למחרת לבית הספר עם חששות גדולים וחשב במוחו שהילדים לא ישחקו אתו, אך משנכנס לשער בית הספר חיכה לו שלט גדול “תומר, ויטיליגו לא מדבק! אתה חבר שלנו”.
תומר שמח מאוד ונכנס לבית הספר בשמחה גדולה.
