“לא! אני רוצה להישאר פה, אני לא רוצה לעבור”. צעקתי על החיילים שבאו לפנות אותנו “אנחנו השקענו במקום הזה את הכל! אתם לא יכולים לגרש אותנו מפה” צעקו המבוגרים. אבל החיילים המשיכו בפינוי…
רגע, מה זה היה? מי אלו החיילים? למה הם מפנים אותנו?
אז קודם כל אני יוסי לוי ואני גר בישוב קטיף, המקום הכי יפה בעולם. ההורים שלי היו בנח”ל (קבוצת הנוער החלוצי הלוחם, שהקימו הרבה ישובים בארץ), יש לי עוד 4 אחים וכולנו נולדנו בגוש וזה המקום שאנחנו הכי אוהבים.
אז למה לוקחים אותנו משם? הכל התחיל לפני שנה בערך שנה, כשראש הממשלה אריאל שרון החליט לפנות את הגוש…
זה היה ערב אחד ישבנו כל הישוב על החוף המדהים שלנו ופתאום אחד האנשים קיבל הודעה בטלפון שלו שראש הממשלה רוצה לפנות את הגוש,כולם נלחצו וכעסו ואמרו שחייבים לעשות משהו. למחרת עשינו אסיפה של כל תושבי הגוש במגרש הכדורסל הגדול שבנווה דקלים, החלטנו לעשות הפגנות, ומאבקים וכל דבר שרק אפשר כדי שלא יגרשו אותנו. למאבק שלנו הצטרפו עוד הרבה אנשים, כמעט כולם לא רצו שיפנו את הגוש, עשינו הרבה הפגנות וחסמנו כבישים ונאמנו והרבה חברי כנסת היו בעדנו אבל כלום לא עזר. במשך כמעט שנה שלמה ניסינו למנוע את הגזירה אבל ראש הממשלה התעקש ואפילו שהמפלגה שלו עצמו התנגדה לזה הוא המשיך. ואז יום אחד הגיעו החיילים והתחילו להרוס, אנחנו כל הזמן הפגנו והם לא נתנו לנו לצאת מהגוש והיינו ממש במצור! באותו יום של הפינוי ב12 בספטמבר 2005 אנחנו הפסדנו במאבק.
העבירו אותנו לבתי מלון באופן זמני, אבל לא היה לנו כסף לקנות בתים, הם לא נתנו לנו לקחת כלום, הכל נשאר שם. היינו מיואשים, מה נעשה? שאלנו את עצמנו, אבל פתאום הגיעו אנשי תעסוקטיף, ארגון קטן שרצה לעזור לנו למצוא עבודה, בתים, רהיטים כי הם ידעו מה היה המצב שלנו. בראש הארגון עמדו הרב רימון ואברי (אברהם) הריס, שניהם הקדישו את כל הזמן שהיה להם כדי לעזור לנו, הם גייסו כספים, מצאו לנו עבודות, עזרו לנו לרכוש בתים ורהיטים ועוד ועוד. התקווה חזרה לחיינו.
והיום אחרי 17 שנים אנחנו חזרנו לחיינו, אנחנו עדיין מקווים לחזור לגוש אבל עד שזה יקרה אנחנו גרים בערים וישובים חדשים.
הסוף!
