באותו לילה שחור, באותו לילה נורא שבו הכל התחיל. הנאצים, שרפו הרסו וקרעו את כל ספרי התורה, ניפצו את חלונות בתי הכנסת ושרפו את החנויות של היהודים, הכל חרב!
לא מזמן היו לנו חיים רגועים ושלווים והכל היה טוב, אבל כבר כמה ימים מקננת בנו הרגשה שמשהו עומד לקרות ובאותו הלילה, זה אכן קרה! לפני כמה ימים נערכו בחירות לראשות הממשלה והיטלר ימ”ש עלה לשלטון ובעצם מאז התחזקה בנו אותה הרגשה. קוראים לי מרים ואני בת 12 יש לי אח אחד ושתי אחיות. אני השנייה במשפחה ואנחנו גרים בגרמניה. יום אחד קרא לי אבי, את פניו כיסתה עננה של דאגה. הוא אמר לי: “מרים צריך לברוח. יותר לא יתייחסו אלינו בכבוד כאן. סעי להולנד עם יעקב ורחל ואל תדאגי אני מבטיח עוד ניפגש…!” כך סיים אבא את דברי הפרידה שלו. ברחנו, דודי הצליח לסדר לנו אישורי כניסה להולנד. אני גדולה יותר מיעקב ורחל ולכן אני הבוגרת אצטרך לשמור עליהם, לדאוג להם ו… נבהלתי כשהמחשבה הזאת עברה בראשי. שאלות רבות צפו ועלו מתוכי: שאני אשמור עליהם?! רחל רק בת שנתיים, ואם הם יפחדו…? יבכו…? או יהיו רעבים…? האם אצליח לשמור עליהם? האם אצליח לדאוג שיהיו רגועים ושמחים? אבא סומך עלי, אני אסתדר!” הרגעתי את עצמי. ואכן כך היה. שהינו בהולנד עד שאחותי הגדולה רבקה, ואבי הגיעו אלינו. “איזה כייף, כל כך התגעגעתי אליכם!” חיבקתי ונישקתי אותם כל כך שמחתי לראות אותם, “אבא, איפה אימא ?” שאלתי. “היא תגיע עוד כמה ימים” ענה אבא.כעבור שבועיים אמי הגיעה להולנד רצתי אליה חיבקתי ונישקתי אותה וכמו שאבא הבטיח לי התאחדנו מחדש. יום אחד, דודי בא לאבי ואמר לו בפנים מודאגות: “השהיה בהולנד מאוד מסוכנת כדאי שנלך מפה!” אמר ועשה! הוא קנה עבורנו כרטיסי כניסה לצ’ילה באניית מסע, כך עברנו מהולנד לצ’ילה. שם אבי לא רצה לפתוח חנות שתגרום לו לחילול שבת וכך נותרנו בלי מקור פרנסה ובגלל זה אחותי רבקה ואני, שהיינו הגדולות הפסקנו את לימודינו והלכנו לעבוד יום אחר יום… הדבר ציער אותי מאוד כי במקום להיות עם בנות גילי הייתי צריכה לעבוד.יום אחד אחותי פנתה אליי ואמרה: “מרים, בואי נעלה לארץ ישראל”. התלהבתי והתרגשתי מאוד וכמובן הסכמתי. מדבר אחד חששתי: “להיפרד שוב מהמשפחה, שוב לנדוד למקום לא מוכר?! זה הולך להיות קשה, ואיך נסתדר בארץ?!” אבל ידעתי ששם מקומי. הפרידה הייתה קשה, קיוויתי שזו לא הפעם האחרונה שאראה אותם. לאחר העלייה, אחותי ואני חיינו בקיבוץ בארץ וכעבור זמן מה, הכרתי בחור בשם אברהם והחלטנו להתחתן. החתונה הייתה שמחה מאוד אך מהולה בעצב כי הוריי לא היו לידי. גם על לידת בני הבכור הודעתי להם במכתב, כעבור שבועיים קיבלתי תשובה וברכת מזל טוב בחזרה. חמש שנים שלמות לא נפגשתי או דיברתי עם הוריי והגעגוע לא פסק לרגע “למה הם לא באים לארץ?” שאלתי את עצמי כל פעם מחדש. והנה הגיע היום אבי ואמי הגיעו עם אחותי רחל לישראל. היה ממש ממש מרגש… כי הנה התאחדנו כולנו! אחד הדברים הראשונים שאבי עשה היה לרכוש טלפון שהיה עדיין נדיר באותה תקופה, סוף סוף אבא ואימא קרובים ואפשר לדבר איתם כל יום… כיום אני כמעט בת מאה, יש לי ארבעה ילדים והמון נכדים, ואפילו חימשים. המסע שהתחיל בבריחה מהבית וניתוק מהמשפחה, הסתיים בחזרה לבית האמתי של היהודים בארץ ישראל, ובמשפחה גדולה ואוהבת הנמצאת סביבי.
