אתמול הבנתי שזהו, אי אפשר יותר. נמאס לי שאבא כל הזמן במילואים, אני רוצה שהוא יחזור! כשאני הולך לבית ספר אני חושב על אבא, ולפעמים עולות לי מחשבות לא נעימות.
קוראים לי רון ואבא שלי שוב בצבא. היום, כשחזרתי מבית הספר הביתה הלכתי לבדוק מה עם הארנב שלי. קוראים לו “משמש” כי הוא בצבע כתום. הגעתי לחדר והייתי בהלם! ראיתי ש”משמש” לא נמצא!
חיפשתי בכל מקום אבל הוא לא היה בבית. התחלתי לבכות. אני רגיל לישון איתו כל לילה, ועכשיו איך אצליח להירדם?
החלטתי להכין שלטים ולכתוב עליהם: “כל מי שמצא ארנב בצבע כתום מתבקש לגשת לרון.”
חשבתי לשאול את אבא מה הם עושים במצב כזה, כשמשהו הולך לאיבוד בצבא. אבל הוא היה עכשיו בלחימה ברצועת עזה, ואמא אמרה לי שהוא מאוד עסוק ולא יוכל לענות לי. אולי בעוד כמה ימים, כשהוא יגיע, אוכל לשאול אותו.
“מה, אבא מגיע?” שאלתי והתחלתי לרקוד מרוב שמחה. שאלתי את אמא: “עוד כמה ימים?” אך היא אמרה שהיא לא יודעת בדיוק.
כשהלכתי לישון לא הצלחתי להירדם. חשבתי על אבא ועל כך שסוף סוף אראה אותו. ישנתי רק שעתיים בלילה בגלל שהתרגשתי מאוד, אבל למחרת אבא לא הגיע, וגם לא ביום שאחריו.
כל כך ציפיתי שיחזור עד ששאלתי את אמא אם אבא באמת יבוא כי כבר עבר הרבה זמן. אמא ענתה לי שאבא באמת יגיע – בעוד שבוע. הייתי קצת עצוב, כי חשבתי בהתחלה שזה יקרה בעוד כמה ימים ספורים.
בינתיים השלטים לא עזרו, אז חיכיתי שאבא יחזור וייתן לי עצה.
מאז עבר יום ועוד יום, עד… שהוא הגיע.
כשהוא חזר סופסוף חיבקנו זה את זה, אבא הניח את התיק בחדר והוציא משהו. הוא החביא אותו בין שתי כפות ידיו כך שלא יכלנו לראות. ביקשנו מאבא שיראה לנו מה יש שם. אבא פתח את שתי כפות הידיים בעדינות, ופתאום ראיתי משהו כתום מבצבץ לו בין האצבעות.
“משמש!” צעקתי בקול. שאלתי את אבא איך הוא הגיע אליו. אבא אמר לי: “בטח יש לך המון שאלות, שב על הספה ואסביר לך הכול.”
אבא התיישב לידי והתחיל לספר: “כשלחמנו בשדה הקרב נכנסנו לבית של ערבי אחד. חפצים רבים היו פזורים על הרצפה; ערכנו סריקה קצרה והמשכנו בדרכנו. הגענו לבית אחר, ופתאום שמתי לב שחבר שלי חסר. אמרתי למפקד, והוא שלח אותי ועוד כמה חיילים לבדוק אם הוא נשאר בבית הקודם. נכנסנו אל הבית וראינו כמה ערבים מאיימים עליו. התחלנו לירות עליהם, והם מיד נסוגו לאחור. התקרבנו אל החבר שלנו וראינו אותו מלטף ארנב. נזכרתי ב’משמש’ שלך ואמרתי לו שזה נראה כמו הארנב שלך. וככה, בזכות האכפתיות והרגישות הוא כאן -חי ושלם.”
אבא ביקש ממני לעזור לו לסדר את התיק כדי שיוכל קצת לנוח, הוא אמר לי שאחרי שיקום הוא יספר לי איך ”משמש” הגיע אל הבית של הערבי. הייתי ממש סקרן לדעת…
כשאבא קם הזכרתי לו את הבטחתו. אבא התיישב לידי וסיפר:
“יום אחד כשהיית בבית ספר ישבתי עם ‘משמש’ בגינה. פתאום הטלפון שלי צלצל וראיתי שזה מנהל העבודה. עניתי, והשיחה נמשכה זמן רב. בינתיים ‘משמש’ התחיל לרוץ בלי ששמתי לב. ערבי אחד שהסתובב באזור חשב שזה סתם ארנב שמסתובב בישוב ולקח אותו לעצמו, עד שהגענו אנחנו ומצאנו אותו…”
ואני חשבתי – שאולי בכל זאת יש לי מזל שאבא שלי בצבא …
