יום אחד זה קרה, זה סוף סוף קרה. קוראים לי אריאל והמתנה שאני מדבר עליה היא אופניים. ביקשתי את המתנה הזאת ליום ההולדת. אני מחכה לאופניים האלה כמעט חצי שנה מאז יום ההולדת שלי, האמיתי.
“הי, זה לא הילד הזה שקנה אופניים עם גלגלי עזר והוא בכתה ה’, תלמיד שהוא כל כך טוב בשיעורים עד שאומרים שהוא יודע כל דבר? טוב הנה הטעות: הוא לא יודע לנסוע בלי גלגלי עזר!” צעק את המילים האחרונות כך שכל הבית ספר שמע אותו, זה היה מתן אחד מאויביו הגדול ביותר, בינתיים כל בית הספר שאג מרוב צחוק. אריאל הרגיש באותו רגע מושפל ממש כאילו כל ילד בעולם צוחק עליו, לא רק בבית הספר. בסוף אותו יום כשהוא נכנס להסעה כל האוטובוס צחק והצביע עליו, אריאל הרגיש גל של עצב וכעס. כשהאוטובוס עצר בתחנה שלו הוא ירד בעיניים מושפלות, נכנס הביתה, טרק את הדלת והשליך את ילקוטו על הרצפה. הוא רצה לספר לאמא אבל משהו בגופו עצר אותו, אריאל הביט מהחלון על האופניים החדשים שלו שחיכו בחצר.
בערב אבא שם לב שאני עצוב. הוא לא שאל הרבה, רק אמר: “מחר נלך ביחד, רק אתה ואני”. למחרת, בחניה מחוץ לבית שלי, אבא פירק לאט את גלגלי העזר. הידיים שלי רעדו. ניסיתי פעם אחת ונפלתי וכך גם בפעם השנייה, בפעם השלישית כמעט ויתרתי. אבל אבא אמר לי “אריאל אל תדאג, תמשיך לנסות תמיד, אסור אף פעם לוותר” ואז נשמתי עמוק וניסיתי שוב, ופתאום הרגשתי את הרוח, האופניים קיבלו חיים משלהם. אני רכבתי! צחקתי בקול, חזק יותר מכל צחוקים של בית הספר. ביום שאחרי הגעתי לחצר בית הספר ורכבתי ללא גלגלי העזר. מתן שתק, כמה ילדים עמדו והסתכלו, חלק מחאו כפיים. מאז הבנתי משהו חשוב: לא צריך לדעת הכול. צריך רק להמשיך להאמין ולנסות.
חשבתי שזה הסוף. טעיתי.
שבוע אחר כך הודיעו בבית הספר על תחרות כתיבה בנושא “רגע שלא אשכח לעולם”. כולם התחילו לכתוב על ניצחונות שחמט, טיולים ושערים בכדורגל. אני בהיתי בדף הריק ואז נזכרתי ברגע אחר לגמרי, לא ברכיבה, בנפילה. כתבתי על הצחוק של בית הספר, על הפחד, על האופניים שחיכו לי בחצר ועל אבא שאמר שלא צריך לדעת הכל אלא רק לא לוותר.
ביום ההכרזה ישבנו כל התלמידים ליד הבמה, הלב דפק חזק. המנהלת הקריאה: “הזוכה במקום הראשון… אריאל!” מחיאות כפיים מילאו את העולם ואז קרה הדבר המפתיע באמת. מתן התקרב אליי ואמר לי בשקט “סליחה” חייכתי. ובאותו רגע הבנתי, לא ניצחתי רק בתחרות כתיבה. ניצחתי פחד, צחוק ואפילו אויב.
