שלום, קוראים לי יוסף דגן. אני תלמיד בכיתה ג’ בבית הספר “רמב”ם” כאן בבאר שבע. כשאני עומד בהפסקה במגרש והחול של הנגב נכנס לי לנעליים, קשה לי להאמין שלפני שלוש שנים הבית שלי היה במקום אחר לגמרי, רחוק מכאן, בעיר גדולה שקוראים לה טהראן.
בטהראן, החיים שלי היו כמו הצגה. בחוץ הייתי ילד “רגיל”. הלכתי לבית ספר ממשלתי, שיחקתי עם כולם, אבל תמיד שמרתי על הסוד שלי בתוך הכיס. ידעתי שאסור לי להגיד את המילה “ישראל”, ושכדאי לי לשתוק כשהמורה מדברת על פוליטיקה. זה היה כמו ללכת על קצות האצבעות כל הזמן.
אבל כשנכנסנו הביתה וסגרנו את הדלת, הכל השתנה. הבית הריח מתבשילי בשר עם המון ירק ואורז עם זעפרן שאמא הכינה. אני הכי אוהב שאמא מכינה את האורז עם הזעפרן. בשישי בערב, היינו מדליקים נרות בפינה נסתרת כדי שהשכנים לא יראו את האור מהחלון. אבא היה מוציא סידור קטן ומתפלל בלחש. שם הייתי יוסף האמיתי, אבל יוסף שהיה צריך ללחוש כדי להישאר בטוח. אני זוכר את השלג הלבן על הרי האלבורז שראיתי מהחלון, יפה כל כך אבל גם קצת מפחיד, כי הרגשתי שאנחנו תמיד קצת “אורחים” שם.
כאן: שמש, רעש וחופש
לפני שלוש שנים הגענו לבאר שבע. בהתחלה הכל היה לי רועש מדי. בבית ספר רמב”ם הילדים מדברים בקול רם, המורים צוחקים עם התלמידים, ואף אחד לא מפחד להגיד את מה שהוא חושב.
היום, כשאני הולך בבית הספר עם הכיפה שלי על הראש, אני כבר לא מרגיש שזה סוד. בשיעורי תורה ברמב”ם אני מרים את היד בגאווה. כשהחברים שלי צועקים לי במגרש “יוסף, תמסור את הכדור!”, הלב שלי מתרחב. זה לא הלחש של טהראן, זו הצעקה של הבית.
לפעמים אני מתגעגע לקבב הפרסי ולסבא שנשאר שם, יחד עם כל המשפחה היקרה שלי, אבל אז אני נזכר בנשימה העמוקה שאני יכול לקחת כאן. בבאר שבע אין שלג על ההרים, אבל יש שמש גדולה שמאירה על יוסף דגן האמיתי – זה שלא צריך להתחבא יותר.
