שלום,
קוראים לי תפארת, ואני בת 7 וחצי. אני רוצה לספר לכם סיפור אמיתי ומיוחד שקרה לי, סיפור שלא אשכח לעולם. חשוב לי להסביר שאני לומדת בבית ספר שבחלק מהשיעורים אנחנו יוצאים מבית הספר ולומדים בחוף הים.
זה התחיל ביום רביעי אחד, כשכל הכיתה שלי יצאה ליום לימודים מיוחד בחוף הים ובפארק הפיראטים באשדוד. זה פארק מקסים עם מתקנים גדולים, חבלים, רשתות וספינות של פיראטים. בכל פעם שאני מגיעה לפארק אני מתרגשת ונהנית לשחק בו. באותו הבוקר הרגשתי משהו מיוחד, הרגשתי כאילו אני בתוך סיפור הרפתקאות.
שיחקתי עם חברתי אליה ליד רשת הצל הצהובה והגדולה ופתאום קרה דבר מאוד מעצבן: העגיל שלי נתפס ברשת ונפל לחול. נבהלתי והתכופפתי מהר לחפש אותו. המורה אפרת, שהיא גם המחנכת שלי ראתה אותי ועזרה לי, וביחד מצאנו את העגיל. היא עזרה לי לענוד אותו שוב. נשמתי לרווחה וחשבתי בתמימות שהסיפור נגמר.
אבל אז קרה משהו מפתיע.
ליד העמוד שמחזיק את רשת הצל, הבחנתי בחפץ שחור ומוזר. התקרבתי וגיליתי שזו מצלמה. הראיתי אותה למורה, בהתחלה ניסינו להדליק אותה – אבל היא לא עבדה. המורה בדקה אותה מכל הכיוונים ואמרה שהיא חושבת שזו אולי מצלמת צעצוע, ולכן הרשתה לי לקחת אותה לבית.
כשהגעתי הביתה הראיתי את המצלמה לאמא שלי. אמא ניסתה ללחוץ על כפתור ההפעלה והוא לא עבד. אחרי כמה פעמים שאמא לחצה על הכפתור ראינו לשנייה אחת שהמסך נדלק – ואז כבה.
שתינו הסתכלנו אחת על השנייה, “זו כנראה מצלמה אמיתית” אמרה אמא.
“צריך לטעון את הסוללה ולראות אם אפשר להדליק אותה”
התחלנו לחפש בבית מטען שיתאים למצלמה. חיפשנו במגירות, בקופסאות ישנות ואפילו בארגזים. אחרי הרבה ניסיונות – מצאנו מטען שעבד!
כשהמצלמה נדלקה, ראינו בתוכה תמונות של ילדות לבושות בחולצות תלבושת בצבע תכלת .
אמא התקשרה למורה אפרת ושלחה אליה את התמונה, חשבנו אולי המורה תזהה.
המורה אפרת נזכרה שבאותו יום שהיינו בפארק היו גם תלמידות מהעיר אלעד. ניסינו להגדיל את אחת התמונות, ולאט ־ לאט הצלחנו לקרוא את שם בית הספר: “בית יעקב”.
רצינו להחזיר את המצלמה לבעליה לכן התקשרנו לבית יעקב בעיר אלעד אבל זה היה ערב חופשת פסח והמזכירות הייתה סגורה. לא ויתרנו. התקשרנו לחנות שמדפיסה חולצות באלעד, ובעזרתם גילינו את השם המדויק של בית הספר: “אורחות חנה”.
כדי למצוא את הילדה עצמה, פרסמנו הודעה במדור “השבת אבידה” בעיתון המקומי של אלעד.
עברו שבועיים.
בערב בדיקת חמץ, שהוא גם יום ההולדת השביעי שלי, הטלפון צלצל. אישה נרגשת דיברה עם אמא שלי, ותיארה בדיוק את המצלמה. היא סיפרה כמה הם חיפשו אותה וכמה הם שמחים שנמצאה.
באותו רגע הבנתי שביום ההולדת שלי קיבלתי מתנה מיוחדת מאוד –
לא צעצוע, לא ממתק, אלא הזכות לקיים מצווה גדולה וחשובה: השבת אבידה.
וזו המתנה הכי יפה שיכולתי לבקש.
