השעה הייתה שש בערב, והאור בחדר האומנות של בית הספר “אלונים” החל להיחלש. אורה עמדה מול הקנבס הלבן, הידיים של רועדות מעט, בעוד שבוע יתקיים יריד האמנות השנתי, וכל תלמיד צריך להציג יצירה שמשקפת את “העולם הפנימי” שלו.
אורה תמיד הייתה הילדה השקטה. זו שיושבת בצד בשורה האחרונה, תמיד בשוליים. מציירת בשולי המחברת ולא מרימה את היד. כולם ציפו שהיא תצייר שוב את נוף יפה של שקיעה. זה היה בטוח, זה היה יפה, וזה לא משך תשומת לב מיותרת. אבל הפעם, משהו בפנים בער בה.
היא הסתכלה על השפופרות של הצבעים. במקום להושיט את המכחול לצבע הכחול, צבע השמיים הרגיל בו היא משתמשת תמיד, היא בחרה בכתום חזק, סגול וירוק זרחני. היא התחילה למרוח את כל הצבעים בתנועות חדות ומהירות. היא לא ציירה פרחים. היא ציירה סערה – מערבולת של צבעים שהתנגשו זה בזה, עם דמות קטנה במרכז שמנסה להחזיק מטריה שבורה.
“מה זה אמור להיות?!” נשמע קול מאחוריה. זו הייתה אגם, הילדה הכי מקובלת בכיתה, שתמיד העיזה להגיד את הדבר הנכון או המעליב הנכון. אורה הרגישה את הדופק שלה מתגבר. היא רצתה להסתיר את הציור, להגיד שזה סתם ניסוי ולזרוק אותו לפח. הלב שלה אמר לה לא לפחד כי את העולם הפנימי שלה אף אחד לא יוכל לשנות.
“זה העולם הפנימי שלי” אמרה אורה בקול יציב יותר ממה שהיא בדרך כלל.. “לפעמים הוא לא מסודר ולא יפה כמו שקיעה. לפעמים הוא מרגיש כמו מלחמה של צבעים”.
אגם שתקה לרגע, מבטה עובר מן הקנבס לעיניים של אורה. “זה… הרבה יותר מעניין מהפרחים הרגילים שלך,” היא אמרה לבסוף, ובאופן מפתיע, זה לא נאמר בקול מעליב. “זה נראה כאילו באמת קורה שם משהו.”
בשבוע לאחר מכן, אורה לא הפסיקה לעבוד. הוסיפה שכבות, צבעים, גרגירים של חול ורסיסי זכוכית קטנים שזהרו באור. היא הבינה שהמקצוענות האמיתית היא לא לצייר את מה שאחרים רוצים לראות, אלא להביא את האמת שלך לקדמת הבמה, גם אם זה מביך.
ביום היריד, הציור של אורה היה שונה מכול שאר העבודות. הוא לא היה “חמוד” או “נחמד”. הוא היה עוצמתי. כשאנשים נעמדו מולו, הם לא אמרו ” איזה יופי”, אלא הם שתקו וחשבו. אורה עמדה בצד מחייכת לעצמה. היא כבר לא הייתה זקוקה לאישור של אף אחד – היא מצאה את הקול שלה בין הצבעים.
