מסך שחור

בס”ד                                                                                               איתמר לוי

מסך שחור

פרק א׳ – האצבעות שלו נחו על מקשי המקלדת, שורת קוד ארוכה הבהבה על המסך, סיסמה שידעה לפתוח דלתות שאסור היה אפילו לחשוב עליהן, העייפות הכריעה אותו בלי אזהרה. הראש נשמט קדימה, והעולם כבה.
צופר משאית פילח את האוויר כמו סכין, הוא ניתר בבהלה, ההגה היה בידיו, ריח אספלט חם, אורות לילה מרצדים, הוא ישב ברכבו חונה בזווית מוזרה לשפת המדרכה, ליבו פעם במהירות, מבט חטוף ימינה—כתם כהה על יד המושב שלצידו… דם, יבש למחצה.
הוא בלע רוק והרים את ראשו, מבעד לחלון ראה שלט רחוב: דוברו 32 .

המקום היה מוכר לו עד כאב, אך הזיכרון סירב להתיישב.

הבזקים קצרים תקפו אותו—מסדרון אפל, ריצה, צרחה חנוקה, הוא הביט בשעון… השעה הייתה מאוחרת,
מאוחרת מדי, לא היה לו פנאי למחשבות.
המנוע התניע בחריקה, הוא נסע לאלנבי 52 , העיר נראתה זרה ומוכרת כאחד. כשיצא מהרכב הבחין שהפנס האחורי השמאלי—מנופץ, זכוכית שבורה פזורה עדיין בתא המטען. משהו קרה! משהו אלים!
הוא דילג אל המעלית, לחץ על קומה שבע. הדלת נפתחה. המסדרון היה צר וחשוך. הוא שלף את המפתחות, ניסה אחד,
ועוד אחד—שום דבר. הלב הלם. הוא צלצל.
הדלת נפתחה בפתאומיות. מולו עמד איש גבוה, כתפיים רחבות, עטוף במעיל חום־אפור עם צווארון פרווה. עיניים
קרות סקרו אותו.
“מה אתה עושה כאן?”
“זה… זה הבית שלי,” שמע את עצמו אומר.
האיש צחק צחוק קצר וחלול. “אני גר כאן כבר כמה שנים.”

הדלת נטרקה.

פרק ב׳ – הוא עמד קפוא, העולם התפורר. חזר לרכב ונסע למקום עבודתו—שם חיכה לו השלד החרוך,
הבניין המפויח, החלונות המנופצים, ריח ישן של שרפה עלה באפו… הכול חרב!
ברחוב הסמוך הבחין במודעה דהויה. בצידה בכתב קטן וכמעט נסתר—תאריך: 2033 . ראשו הסתחרר, רק אתמול היה
.2026
הסחרחורת גברה, הוא נשען על קיר קר. ואז זה קרה—לא זיכרון, אלא צליל. צפצוף חלש, קצבי, עמוק בתוך הראש.
כמו בדיקת מערכת. המסך הפנימי הוחשך לרגע—מסך שחור—ומתוכו עלתה תחושה זרה של פקודה ממתינה. הוא
הבין, הזיכרון הבהב, הצפצוף חזר, וכשהוא חלף—החלו התמונות להסתדר. לא כפרץ, אלא כהיגיון קר: שנים שנמחקו,
פעולות שבוצעו בלי רצון וגוף שפעל בשם מחשבה שלא הייתה שלו.

פרק ג׳ – הוא היה סוכן. מהטובים ביותר. בלילה ההוא ישב מול חלונו, משקה חם בידו. הוא לא הבחין
בטעם הזר. הסם פעל במהירות. כשנרדם—נלקח.

הארגון עבד בשקט ובסבלנות. שטיפת מוח. שבב בינה מלאכותית שהושתל עמוק. הוא המשיך לחשוב, להרגיש,
להחליט—אך כשנשלחה פקודה, גופו ציית. הוא ביצע משימות נגד אנשיו שלו. שרף את הבניין של המוסד, נגד המדינה.
שמו הוכתם. קראו לו בוגד.
ואז משהו השתבש. זיכרון קטן שרד, סדק, הוא ברח! מרדף לילי. ירייה ששרטה את צידו. הדם במושב. ההתנגשות שפיצחה את הפנס. התאונה—והחושך.
הם לא יכלו להישאר. מישהו חיפש אותם.
כעת הוא פקח עיניים מחדש. חופשי—או כך קיווה. עמוק בתוכו ידע: הסיסמה ההיא, האחרונה שהקליד היא זאת
שפיצחה את הפעלת השבב—עודנה שם.
והפעם, הוא יחליט שלא יהיה לה שימוש, ואיש לא ישתמש בה לרעה
זה רק מה שהוא מחליט או מחשבה שניתנה לו…כנראה שלא ידע, אך אם לחשוב בפחד,
או להיות אמיץ, המסך עדיין שחור. והבחירה—לפחד, או להיות אמיץ—נשארת שלו. איש לא יכול לקחת זאת
ממנו…. ובחרת בחיים!