מור ודור הן אחיות תאומות בנות 11 והן עוברות דירה. הן גרות בישוב הדעת ועוברות למושב מורן שבגליל העליון. הן עוברות מכיוון שאימא שלהן מתחילה עבודה חדשה באותו אזור. העבודה הזאת היא עבודה מאוד חשובה ובכללי ההורים שלהן מאוד התחברו לאזור הזה. הן מצאו בית חדש באזור טוב, ועוד בערך כמה ימים הן יעברו לבית החדש במושב מורן.
מור ודור קצת חוששות מהמעבר, כי זה לא משהו רגיל. הן מרגישות רגשות מעורבים, כמו ארטיק חמוץ מתוק: מצד אחד שמחה על ההתחדשות שקורית בכל רגע, על החדר החדש שלהן ועל כל מה שיבוא בהמשך; אבל מצד שני, הרגשה בודדה ובלי הרבה מענה, כי זה קשה להתרגל למשהו חדש – חברות חדשות, אזורים חדשים.
הגיע היום. שתי התאומות מרגישות את התחושה הזאת הכי חזק שאפשר. הרגע שבו הן נפרדות מכל החיים שהן עברו כאן, הוא קשה. אמא אומרת לעלות לאוטו, והנסיעה מתחילה. לרגע הכל שקט. כל הנסיעה עוברת בשתיקה מוחלטת, עד שמגיעים לבית החדש.
הכל נראה אחרת. הרגשה מוזרה. הן נכנסות לבית החדש, מהססות לרגע, ואז אומרות בהחלטיות: “וואו!”.
הן עושות סיבוב קטן בבית. הכל מלא בקרטונים, אין מקום לזוז כמעט. פתאום כל השאלות יוצאות בבת אחת: “אמא, איפה החדר שלנו? המיטה שלנו הגיעה? מתי נתכנן את החדר? איפה גן השעשועים הקרוב? באיזה בית ספר אנחנו נהיה?”.
“רגע, שנייה חמודות,” אמא עוצרת את כל השאלות שלהן כדי להרגיע, “רק עכשיו הגענו לבית החדש. אני יודעת שיש הרבה שאלות, אבל אני מאוד עייפה וצריכה מנוחה קלה. תנו לי קצת שקט ואז נדבר. אם אתן רעבות, קחו מהקרטון הזה עוגיות, תנשנשו. והנה כמה משחקי קופסא בשבילכן, תהנו. אני נחה כמה זמן, ואז אני אתן לכן זמן לכל מה שאתן רוצות לשאול ולדעת. תודה, מתוקות.” “טוב, אמא. יופי. ביי.”
“אוקיי, אז מה נעשה?” אמרה מור,
“אוי, כמה שבא לי לשאול את כל השאלות שלי ולקבל תשובה לכל שאלה. אמרה דור.
“מעניין איך יהיה בהמשך היום בבית החדש שלנו. מה את אומרת? זה בית יפה?”
“כן, בטח. אני מאוד התחברתי,” ענתה דור,
“מה איתך?”
“גם אני. טוב, רוצה לשחק משהו?”
“כן, אולי נשחק מונופול.”
“יאללה, בסדר. אני ראשונה!” אמרה דור, והן התחילו לשחק.
אחרי חצי שעה של משחק מלא צחוק והנאה, אמא מגיעה. “שלום חמודות. איך היה בזמן שהלכתי לנוח קצת?”, “היה לנו כיף!” התפרצה מור, “שיחקנו מונופול ואנחנו עוד באמצע המשחק.” “יופי, אני שמחה שאתן נהנות, אבל עכשיו עלינו לעשות קצת סדר. אתן יודעות שזה לא פשוט, זה יכול לקחת הרבה זמן לפרוק את כל הארגזים. אז אם יש זמן, כדאי לנצל אותו למשהו יעיל. אז אתן מוכנות, בנות יפות שלי?” “כן אמא, אנחנו מוכנות.” “ועוד משהו: בזמן שנפרוק את הארגזים, אתן יכולות לשאול את כל השאלות שרציתן לשאול מקודם.” “אוקיי אמא, יופי!” “אני נותנת לכל אחת ארגז אחד והיא פורקת אותו. אם אתן רוצות שזה יהיה בצורה כיפית, אפשר אולי לעשות- “תחרות!” מור ודור אמרו ביחד. “אוקיי, אם זה מה שאתן רוצות, אז בואו נתחיל. הנה, זה לך מור וזה לך דור, והנה, זה יהיה הארגז שלי. יופי, אתן מוכנות? היכון, הכן, צא! יאללה, בואו נראה מי מנצחת.” “אני אנצח!” אמרה דור. “לא נכון, אני אנצח!” אמרה מור. “אני, אני, אני, אני”…
“טוב, בואו נעצור את הדיון הזה ונעבור נושא,” אמרה אמא, “עכשיו אני נזכרת שרציתן לשאול אותי שאלות על המעבר. אתן מוזמנות עכשיו בשמחה, תוך כדי התחרות – בואו נראה מי תגמור ראשונה. אתן יכולות לשאול.” “אוקיי אמא, את יודעת באיזה בית ספר אנחנו נהיה?” “כן חמודות, רשמתי אתכן לבית ספר שקוראים לו ‘מעיינות’.” “באמת אמא? הוא קרוב לבית שלנו?” “כן הוא שלושה רחובות לידינו”. “אה יפה”
וככה נמשכה השיחה – שאלה ועוד שאלה, ועוד אחת ועוד אחת, עד שדור אמרה בטון גבוה: “גמרתי!”. “יפה,” אומרת לה אמא, “כל הכבוד.” “תודה אמא.” “טוב, עכשיו אנחנו נגמור את הארגזים שלנו ונתחיל להתארגן לשינה. אל תשכחו, מחר אתן מתחילות את בית הספר החדש שלכן, בית ספר ‘מעיינות’.” “לא שכחנו, אמא.” “יופי מתוקות.”
כעבור כמה דקות, אמא ומור גמרו את הארגזים שלהן והתחילו להתארגן לשינה. ואז מור שאלה: “רגע, אבל איפה אבא?”. “אבא הלך רגע לגמור כמה סידורים אחרונים, והוא יבוא,” אמרה אמא. “ומתי הוא יחזור?” הן שאלו. “הוא יחזור בערך עוד שעה, אולי פחות. טוב, מי רוצה ללכת להתקלח עכשיו?” “אני!” אמרה מור והלכה למקלחת.
ככה עבר לו הערב, ושתי התאומות הלכו לישון. בבוקר, כשהן קמו, היו קצת חששות. מה יהיה? איך יהיה? האם ישתלבו טוב בכיתה או שפחות? כל המחשבות בבת אחת. הן התארגנו לבית הספר, וכשהן היו מוכנות, אמא אמרה להן משפט שיעזור להן: “היום בבית הספר אתן באות כמו שאתן, ומנסות להשתלב בכיתה החדשה שלכן. ואם אתן מרגישות צורך להגיד משהו למישהו, פשוט תספרו אחת לשנייה. זה מה שטוב בתאומות – אתן אחת בשביל השנייה. בסדר?”. “בסדר אמא, תודה.”
“טוב, בואו נעלה לאוטו. נחגור חגורות בטיחות ואנחנו נוסעות.” כעבור שלוש דקות הן הגיעו לבית הספר החדש. הן נפרדו מאימא והלכו לכיתה החדשה, מחזיקות ידיים זו בזו. הן פתחו את הדלת נבוכות ובוהות בכל מה שקורה. ואז המורה קולטת אותן, מזמינה אותן להיכנס פנימה ואומרת: “אתן הבנות החדשות?”. “כן,” הן ענו. “יופי, אני שמחה לשמוע. אז רגע לפני שנמשיך בשיעור, בואו נעשה היכרות בין הבנות החדשות לבין הכיתה. אני אציג אתכן ואז נעשה סבב שמות קטן. בסדר, בנות?” “בסדר, המורה.”
“אוקי בואו נתחיל, אז מור ודור הן תאומות שעברו אתמול למושב שלנו, הן באו מישוב הדעת שביהודה ושומרון והן מאוד אוהבות לצייר הן מלאות כשרונות, אני ממליצה לכן בחום להכיר אותן ולהיות חברות שלהן. עכשיו על אחת תציג את שמה ונמשיך בשיעור, אני אתחיל- שלום, אני המורה שלכן וקוראים לי תהילה.” הבנות בכיתה המשיכו: “קוראים לי תמר”, “קוראים לי מוריה”, וכן הלאה. ואז הן המשיכו בשיעור.
כשהגיעה ההפסקה, כל הכיתה הצטופפה מסביבן ושאלה שאלות. מור ודור הבינו שיהיה להן טוב בבית הספר, ושלעומת החששות של ההתחלה – זה פשוט מצוין. ובאמת, הן השתלבו מאוד טוב והיה להן מאוד טוב במושב החדש שלהן, מושב מורן.
