הרב יוסף משאש היה רבה הראשי במקנס שבמרוקו. הרב היה דיין במקנס וגם לרב היה בית כנסת גדול ושם נתן את הדרשות שלו, בכל הזדמנות הרב היה נותן שיעור בין התפילות. הרב יוסף משאש היה מכין פרקי אבות משולב עם פרשת השבוע וזה לקח לרב במשך כשלוש עד חמש שנים. הרב היה עוזר לזולת ושהוא הגיע לארץ ישראל הרב משאש היה הרב הראשי של חיפה והצפון, והרב היה מטפל בכל הדברים בצורה יסודית וטובה. הרב יוסף משאש היה פייטן צייר ודרשן .
חכמתו של הרב נראתה במיוחד בפסקי הדין שלו, כמו בסיפור המרגש שהתרחש כשהוא מונה לרב העיר חיפה:
ביום שבו התמנה הרב משאש זצ״ל לרב העיר חיפה, הגיע אליו דין תורה מרגש עד מאוד. סוחר אחד הגיע ליריד הגדול בעיר ירושלים והביא עמו סחורה רבה כדי למוכרה. ביריד מכר את כל סחורתו והרוויח ממון רב מאוד, סכום שהיה בו כדי לפרנס את משפחתו למשך כל השנה הבאה. בדרכו חזרה לביתו עבר הסוחר בעיר חיפה, ולפתע גילה כי איבד את ארנקו, שהיה מלא בשטרות. מיד פרץ בבכי ובצעקות, התפתל מצער עד שכמעט התעלף. היה נראה כי נשקפת סכנה ממשית לחייו.
באותה שעה עבר במקום אברך יקר בדרכו לבית המדרש. כשראה את הסוחר מתמוטט, שאל לפשר הדבר, ונאמר לו כי הסוחר איבד את כל כספו. האברך החליט בלבו להציל את היהודי המסכן בכל מחיר. הוא ניגש אליו, הרגיע אותו ואמר לו כי מצא סכום כסף גדול, וביקש שייתן סימנים. הסוחר מסר סימנים מדויקים – את הסכום, סוגי המטבעות והשטרות. האברך ביקש ממנו להמתין, מיהר לביתו, הוציא את כל חסכונותיו ופרט אותם בדיוק לפי התיאור. כשחזר, מסר לסוחר את מלוא הסכום. באותו רגע שבה רוחו של הסוחר אליו, והוא הודה לאברך בהתרגשות גדולה על צדקתו.
בין הצופים עמד אדם נוסף – המוצא האמיתי של הארנק. הוא מצא את הכסף קודם לכן וכבר החליט בלבו לשמור אותו לעצמו. כשראה את האברך מוסר כסף שמעולם לא מצא, הזדעזע, אך יצרו גבר עליו והוא שתק. במשך כל אותה שנה לא מצא מנוח. מצפונו לא נתן לו שלווה, עד שלבסוף, כאשר ידע שהסוחר עתיד לשוב ליריד בשנה שלאחר מכן, החליט להשיב את הכסף.
המוצא פגש את הסוחר וסיפר לו את האמת – כי האברך לא מצא את כספו, אלא הוא עצמו היה המוצא. הסוחר קרא לאברך, והשלושה ביררו את הדברים. האברך הודה כי לא מצא את הכסף, אך סירב לקבל את כספו חזרה, באומרו שכבר זכה במצווה של הצלת נפש מישראל. המוצא התחנן שייקחו ממנו את הכסף, והסוחר אמר שהוא מוכן לקבל את הכול. מאחר שלא הגיעו להסכמה, הופנו כולם לדין תורה אצל הרב החדש בעיר, הרב משאש.
השלושה עמדו לפני הרב משאש ושטחו את טענותיהם. הרב הקשיב בקשב רב, שתק רגע ארוך, ואז אמר בקול שקט אך חד כי הכסף שהוציא האברך יצא מדעתו לשם מצווה ואינו חוזר, הסוחר כבר קיבל את כספו ואין עליו עוד טענה, ואילו הכסף שנמצא ביד המוצא דינו לצאת לצדקה.
עוד לא סיים הרב משאש את דבריו והמוצא קם בבת אחת. בקול חנוק קרא שאינו מסכים, ניגש קדימה ועמד ממש מול הרב משאש, חוסם את דרכו בגופו. הוא טען שאם הכסף הולך לצדקה – אין זה תיקון בעיניו, שכן בא להשיב אבידה לבעליה ולא רק להיפטר מן הממון, וכך הוא נשאר עם העוון בלבד. הרב משאש קם ממקומו וניסה להתקדם, והמוצא לא זז. האברך קרא לו להניח לרב משאש לדבר.
הרב משאש הביט במוצא במבט חודר ואמר בקול תקיף כי מי שעומד כנגד דין תורה ומעכב פסק אמת עלול לעורר עליו דין משמיים, ואין זו דרך של תיקון אלא דרך של סכנה. המוצא החוויר, רעד אחז בו ודמעות פרצו מעיניו. בקול שבור אמר שאינו מורד בדין ואינו מבזה תורה, אלא שמצפונו אינו נותן לו מנוח, וביקש שלא יישלח משם בלי תיקון אמיתי.
הרב משאש ניגש אליו, הניח יד מרגיעה על כתפו ואמר בנחת שהכסף לא יישאר בידו, אלא ייצא לצדקה ויהפוך לזכות, וכך תוסר מעליו המועקה ויהיה לו תיקון שלם. המוצא השפיל את עיניו, נשם עמוק ולבסוף אמר שאם כך פוסק הרב משאש – הוא מקבל עליו, ויביא את הכסף לעניים בלב שלם.
הכסף שקיבל הסוחר מן האברך נשאר אצלו, והכסף הנוסף חולק לעניים. שלושתם נרגעו, ביקשו מחילה זה מזה ויצאו מביתו של הרב בלב שקט. הרב משאש היה רגיל לומר על מעשה זה כי זהו דין תורה שאין בו מנצחים – אלא זכאים בלבד.
[את קורות החיים סיפר לי אלקובי שלום, שהיה שכן של הרב יוסף משאש במרוקו, והיה מתפלל איתו בבית הכנסת].
