הדלת הסודית שמאחורי מדף הספריה
פעם היה בית ספר ובבית הספר הייתה ספרייה.
זו לא הייתה ספרייה רגילה, כזו שעוברים בה מבלי משים, אלא מקום ששררה בו דממה מיוחדת דממה עמוקה, כזו שמבקשת מן הנכנס לעצור, לאסוף מחשבות ולהניח לרעש העולם להישאר מעבר לדלת.
מדפי העץ עמדו עמוסים ספרים ישנים וחדשים, זה בצד זה, כמי ששומרים סוד עתיק יומין. תלמידים רבים נכנסו ויצאו מדי יום, אך רק מעטים הבחינו בכך שמשהו במקום שונה, חורג מן הרגיל. הספרייה לא גילתה את סודה לכל אחד, רק מי שהביט בעיניים פקוחות ולבו נכון, יכול היה לחוש שהיא טומנת בחובה יותר ממה שנראה לעין.
באחד הבקרים נכנס אליה אלון. הוא לא חיפש ספר מסוים ולא מיהר לשום מקום. הוא ביקש רק רגע של שקט, מקום מפלט מן ההמולה והמהירות של יום הלימודים. פסיעותיו היו איטיות, מבטו סקר את המדפים, עד שעינו נחה על ספר ישן שעמד בפינה נסתרת, כמעט מאחורי הקלעים. כריכתו הייתה בלויה, דפיו הצהיבו, אך משהו בו משך את הלב ולא הרפה.
אלון שלף את הספר בזהירות, כאילו חשש להפר איזון עדין. כבר מן השורות הראשונות הבין כי אין זה ספר ככל הספרים. המילים לא רק נקראו הן לחשו. כל עמוד נוסף העמיק את תחושת המסתורין, ואלון הרגיש כאילו נפתח בפניו שער לעולם אחר, עולם של מחשבה, אחריות ובחירה.
ככל שהעמיק בקריאה, הבין שהספר אינו מסתפק בסיפור בלבד. הוא מציב מראה בפני הקורא ושואל שאלות שאין להן תשובות קלות. הוא בוחן אם יבחר האדם בדרך הנוחה או בדרך הנכונה, אם יעדיף לעצום עיניים או לפקוח אותן לרווחה. באותו רגע ידע אלון שמהרגע שנחשף לסוד, אין דרך חזרה. האחריות מונחת על כתפיו, גם אם לא ביקש אותה.
כשסיים לקרוא, סגר את הספר לאט, כמי שיודע כי יצא ממנו אדם אחר. הוא החזיר את הספר למקומו, אך הסיפור לא נשאר על המדף. הוא ליווה אותו במסדרונות בית הספר, בשיעורים, ובהתלבטויות הקטנות של היום יום.
ומאז, בכל פעם שנכנס מישהו אל הספרייה וחש שמשהו בה שונה אולי עמוק יותר, אולי שקט יותר היה זה מפני שסוד קטן כבר יצא לאור.
ומי שידע לשאול את השאלות הנכונות, ידע גם היכן, ומתי, למצוא.
