התעוררתי כולי מסוחרר ותחושת חרדה ובחילה בליבי, הסתכלתי סביבי ובמקום לראות את חדרי ברחוב השחמט 12 אני רואה תמונות , תמונות קודרות ומצמררות.
האחת רק שחורה, התקרבתי והסתכלתי עליה בעיון רב, אחרי כמה דקות מלאות בדממה, הבחנתי בזוג עיניים אדומות הן הזכירו לי משהו, מוכרות מאוד , לפתע אחז אותי שיתוק, מישהו פתח את הדלת המלאה קורי עכביש שנקרעו בבת אחת תוך כדי שהדלת נפתחה.
רציתי לרוץ ולהתחבא ,אך לא יכולתי, בגוף מצומרר ומשותק אני מוצא את עצמי בלי כוחות לשום דבר, הדמות העומדת בפתח לבשה גלימה ארוכה בצבע אדום כהה, ושיער שחרחר מבצבץ ממנו, עיני התערפלו והרגשתי שאני לא יכול לראות דבר זה פשוט היה חזק ממני, ושקעתי שוב בתרדמת ארוכה …
אני לא יודע כמה זמן עבר שוב הרגשתי אימוץ לראות באפלוליות, אני רואה שהועברתי למקום אחר, מקום יותר בטוח.
הרגשתי יד האוחזת בי ומלמול מילים שגרמו לי להיזכר שוב בשאלה איפה אני? מה קורה פה בכלל? אך עזבתי את המחשבות והקשבתי לקול הוא היה עדין צלול ומתוק, הקול דיבר והקשבתי ” מיכאל שלי הקשב לי, עוד מעט וכוחי אוזל אתה יודע שלעולם לא אעזוב אותך ותמיד תימצא אותי בליבך” לפתע שמעתי קול צעדים של רגליים המתקרבות לעברינו ואז היא המשיכה, לרגע ראיתי דמעה זולגת..” הוא מגיע ” לחשה ” תבטיח לי שתמיד תלך לעבר האור, ותזכור שהטוב תמיד מנצח!”
הרגשתי שהיד לפתע נרפתה ממני, וקולות הרגליים המתקרבות חזקו, הרגשתי שהוא בהחלט מגיע. הרגשתי שסופו של הדמות עם הקול העדין נחרץ כרגע.
הקולות מעבר לקיר הדהדו כמו מה שנשמע פרוזדור, ולפתע הקול העדין שב אך בתוקפנות אמר ”התחבא מיכאל התחבא מהר! מיכאל שלי להתראות.” היא דחפה אותי לארונית קטנה לידי, ובאה לסגור אותה.
אימצתי את עיני כמה שיכולתי! הרגשתי שאתפוצץ אם אמשיך, הייתי חייב ולרגע ראיתי! ראיתי עיניים טובות ויפות, אך אדומות מכאב, שיער שחרחר חום קצת מבולגן
וידיים, הידיים שהרפו ממני וניסו לסגור את הדלת אך ממש לא רצו זאת, כאילו היו חייבות. היא לחשה משפט אחרון .לא כל כך הבנתי מה היא אמרה אך לא הצלחתי להבין. אחרי שהיא אמרה את המשפט האחרון היא דחסה ליד שלי ספר עבה במיוחד וכאשר ניסיתי לפתוח אותו היא עצרה אותי מיד, ואמרה: ”אסור לך בשום פנים ואופן לפתוח את הספר הזה, כי אם תפתח אותו,…”ופתאום, הדלת של החדר נפתחה ברעש חזק, ובשנייה האחרונה היא סגרה את דלתות הארונית. מיד הסתכלתי בחריץ שבין הדלתות. כשראיתי את הדמות שנכנסה ברעש חזק מקרוב, התאפקתי לא לצעוק. הוא התקרב אל הארונית בחשדנות, והתעלפתי. כשהתעוררתי, פתחתי את דלתות הארון, ולא ראיתי דבר. כאשר יצאתי שמעתי שלחישה. הייתה לי הרגשה שהלחישות מגיעות מהספר. כאשר פתחתי אותו, יצאה רוח פרצים מן הספר, וכשעזבתיו, יצאה דמות מפחידה מן הספר. נדמה לי שהיה זה שילוב של: זאב דרקון ותנין. היו לו שלושה ראשים, וגובהה היה כשש מטרים. עמדתי מולו, מלא פחד, וללא הגנה כלל. היצור התקרב אליי, זינק לעברי, וברגע האחרון, ללא רצון, אמרתי: ”רוחוקו חזקו!” היצור נהדף אחורה, מייד התאושש וזינק לעברי. אמרתי עוד ועוד מילים, והצלחתי להערים עליו. לבסוף אמרתי מילת כישוף אחרונה, ונפתח שער. בצידו יכולתי לראות את ביתי. צעדתי לשער, ופתאום שמעתי: “מיכאל מתוק, אתה צריך לקום!”… אתה צריך
