כשהייתי בת שש והגיע יום ההולדת שלי ביקשתי שיקנו לי ארנב כי רציתי מאוד חיית מחמד. אחרי כמה ימים אבא קנה לי ארנב קטן, אפור וחמוד. שמחתי מאוד וידעתי שאטפל בו הכי טוב שאפשר. בכל יום שישי הייתי מחליפה לו את הנסורת כדי שהסביבה שלו תהיה נקיה. דאגתי לו לאוכל ומים זמינים כדי שלא יחסר לו שום דבר. כל הסביבה שלו הייתה מלאה באוכל.
אחרי כמה ימים שיחקתי בסלון ופתאום ראיתי עכבר רץ מתחת לספה. קראתי מהר לאימא ולאבא כי פחדתי מעכברים. אבא אמר: “לא צריך לפחד. אני אשים מלכודת עם גבינה וכשהעכבר ירצה לקחת את הגבינה הוא ייתפס במלכודת ונשחרר אותו בטבע”. אבא הניח את המלכודת ולמחרת ראינו שהגבינה נעלמה אך לא היה עכבר במלכודת. אימא אמרה: “תעלומה של ממש!” אבא שם עוד גבינה ואמר שנחכה ואם שוב לא נתפוס את העכבר נחקור את הסביבה.
אחרי יומיים אבא, אימא ואני ניגשנו לבדוק את המלכודת והופתענו לגלות שהגבינה שוב נעלמה אך העכבר לא נלכד. יש לנו מצלמות בבית אז הצעתי שנבדוק במצלמות אבל לא ראינו שום דבר במצלמות. אבא אמר: “זה כנראה עכבר חכם מאוד וזריז”. עבר יום ועוד יום וכשהכנתי שיעורי בית שמעתי קול מוזר הסתכלתי וראיתי עכבר רץ ונכנס מתחת למיטה. קראתי לאבא ועקבתי אחרי העכבר עד שהוא הגיע. אבא הביא קופסה ולכדנו את העכבר. רצינו לשחרר אותו בטבע אבל הוא לא היה מוכן לצאת מהקופסה והשמיע קולות בכי. אמרתי לאבא: “אולי יש עוד עכבר בבית וזאת הסיבה שהוא לא רוצה לצאת מהקופסה”. אבא הסכים שנחזור לבדוק, שמרנו על שקט מוחלט כמה דקות ושמענו קולות דומים לקול של העכבר בקופסה. עקבנו בשקט אחרי מקור הרעש ומצאנו עוד עכבר קטן. הנחנו את העכברים בקופסה והם הפסיקו להשמיע את הקולות, הם נראו רגועים יותר. שחררנו את שניהם בטבע.
אבא ואני בדקנו באינטרנט מדוע הגיעו העכברים לבית שלנו רק כמה ימים אחרי שהגיע אלינו הארנב שלי. קראנו מידע והיה כתוב שהארנב לא מושך עכברים אלא האוכל שלו. ואני, שדאגתי לארנב, פיזרתי לו הרבה אוכל ולא תמיד ניקיתי את השאריות…. מאז המשכתי לטפל בארנב באחריות אך הקפדתי לשים את האוכל במיכל סגור ולשמור על סביבה נקייה ומסודרת.
