תמרה

תמרה

 

ראשי היה שעון על זגוגית חלון האוטובוס הצוננת. הבטתי החוצה אל הנוף האפלולי המתחלף, בעוד ידי ליפפה קצוות שיער בהשיח דעת. מידי פעם נפתחו דלתות האוטובוס ונוסעים עלו וירדו. ברקע נשמעו רעשי פטפוט וויכוח, אך כל אלו היו בשבילי רק רעשי רקע מעומעמים ותו לא, כל מחשבותיי התרוקנו מראשי וכל צומת ליבי הייתה נתונה אך ורק לנוף המתחלף במהירות.

לפתע האוטובוס בלם בחדות והמוני צעקות של נהגים ונוסעים זועמים נשמעו. מרוב הפתעה ראשי נחבט בזגוגית. הבטתי בשערי, שקצותיו היו בגוון סגול, שהשתלב מושלם עם שיערי השופע. בדיוק חזרתי מחברתי הטובה הולי. שם, בביתה, היא צבעה לי את השיער בסגול. באישור הורי, כמובן. ברגע שהבטתי בשערי, מחשבותיי חזרו ליום שהיה…

התעוררתי בבוקר אופייני לחודש דצמבר: קר, אפור ורטוב. ברגע שהתעוררתי הבנתי, שאני מאחרת…

כ-10 דקות לאחר מכן כבר הייתי מוכנה לצאת לבית הספר. דחפתי במהירות את הכריך העטוף בנייר חום, שאמי, הכינה לי. חיבקתי אותה במהירות . ״בהצלחה חומד״ אמרה לי. ״נתראה בערב״ הוסיפה ונשקתי לה נשיקה חפוזה על הלחי. לאחר מכן נגשתי אל אחותי התאומה, תמרה. נשקתי לקודקודה החשוף, בזהירות וברכות לחשתי ״אני אוהבת אותך״. ״גם אני אוהבת אותך לוסי״ ענתה בקולה הנעים. זה היה מין טקס קטן לפני היציאה שלי לבית הספר שעשינו מאז שחלתה בסרטן וחזרה הביתה מבית החולים. ״להתראות״ אמרתי והבטתי עמוק לתוך עיניה נטולות הריסים. פעם לתמרה היה שיער ערמוני רך וגלי. את גוון שערה ירשה מאמי. אני לעומת זאת, ירשתי את שיערי השחור החלק והמשעמם ואת עיני האפורות הבורקות כאוקיינוס בשעת סערה, מאבי, שון.

 נשלפתי שוב מזיכרונותיי ומהרהוריי, כשהאישה שישבה במושב לידי, קמה ממושבה וירדה מהאוטובוס.

אך, אחרי שניות אחדות שקעתי שוב בהרהורים.

הפעם, נזכרתי בהתחלה. ממש איך שהכול התחיל.

באמת שמתי לב לסימפטומים, רק לא הבנתי שמה שיש לתמרה, זה סרטן.
ביום הולדת שלנו, יצאנו לצפות בסרט ולאכול לפיצה. זמן קצר לאחר שהתחלנו לאכול, תמרה החלה לחוש לא בטוב.

״את בסדר תמרה?״ שאלתי. אימא שלחה יד אל מצחה. ״את ממש חמה״ אמרה בקול מודאג. ״אולי עדיף שנחזור הביתה״.

בדרך לחנייה, ראיתי שתמרה צולעת. ממש לפני שבוע ראיתי אותה גם צולעת ככה. אך לא ייחסתי חשיבות לצליעה.

תמרה פנתה לאבי ושאלה ״אימא, אני אלך לבית הספר מחר?״ ״אני אבא שלך, לא אימא שלך״ אמר בעדינות. ״ולא נראה לי שתוכלי ללכת לבית הספר מחר״. אני זוכרת שבאותו הלילה שכבתי במיטה

וכמה שניסיתי, לא הצלחתי להירדם. קמתי ויצאתי מחדרי בשקט. אך להפתעתי ראיתי אור מכיוון חדר העבודה. התקרבתי למקור האור בשקט, והצצתי לתוך חדר העבודה וראיתי שם את אמי ואבי משוחחים בקולות שקטים ומודאגים.

״סרטן? אתה בטוח?״

״לצערי כן, הרי אני רופא. אוי הייתי צריך לראות את הסימפטומים יותר מוקדם״.

״אוי לא!״ נשמעה יפחת בכי חנוקה. ״מה נאמר לבנות?״ נאנחה אמי.

חזרתי למיטה והרגשה מבולבלת ובלתי נעימה התפתלה בבטני. 

״סרטן״ המילה חזרה שוב בראשי, פתאום הבנתי לאחותי תמרה, יש סרטן.

כמה חודשים אח”כ חזרה אחותי מבית החולים. היא נראתה שברירית, רזה, עצובה וכמובן, ללא שיער.

הדחף הראשון שלי היה לצווח. היא נראתה שונה ללא השיער.

״היי תמרה, התגעגעתי״  ורצתי לחבקה.

״א-את לא שונאת אותי?״  ״למה שאשנא אותך?״ שאלתי.

תמרה העבירה את ידה על קרחתה. תפסתי בכתפיה ״גם אם לא יהיה לך ראש אני אוהב אותך״

 

 

יוענה שרה סטוצ׳ינסקי

ו׳1

אוולינה דה רוטשילד

מחנכת איתנה ריטמן