להיות מרוצה מעצמי

להיות מרוצה מעצמי

יום אחד, סוער ומעונן (לפחות כמו המחשבות שלי), ישבתי בחדרי ולמדתי למבחן.  הכל היה רגיל לגמרי, אימי הייתה בבית, אבי עבד, וכל שאר האחים שלי היו אצל חבריהם. וכרגיל, המון מבחנים ועבודות שהייתי צריכה לעשות ולהגיש.

הראש שלי היה מוקף במחשבות של: “אולי לא יהיה טוב ? אולי פתאום אני לא אדע כלום? מה אני אעשה ? אולם, כל המבחנים שעשיתי עד עכשיו קיבלו ציון מצוין, אבל אלו לא היו ציונים שהייתי מרוצה מהם”

למדתי וחרשתי, הקדשתי ללימודים שעות רבות, למדתי על חשבון מפגשים עם חברותיי, על חשבון חוגים שיש לי ועל רגעים מיוחדים עם משפחתי.

חשבתי: “למה אני לומדת? בשביל ההצלחה שלי, או בשביל שאני ארגיש שאני למדתי מספיק וכך אהיה מרוצה מעצמי? הריי אם בסוף אקבל ציון טוב, אני לא יהיה מרוצה מעצמי, האם קרה אי פעם רגע שבו הייתי מרוצה מעצמי ? יש גם חיים מחוץ ללימודים”.

הסתכלתי על כל החברות שלי, הן גם לומדות וגם משלבות שמחת חיים בשבועות שלהם. “איך הם יכולות ?” חשבתי לעצמי. הלכתי לאימי וסיפרתי לה על כל המחשבות האלו. אימי אמרה לי כי אני פרפקציוניסטית, אחת שחייבת שהכול יהיה לה מושלם בחיים. היא סיפרה שככה גם היא הייתה בילדותה. “אז איך התמודדת ?” שאלתי. “התמודדתי, למדתי לקבל את הציונים שאני מקבלת, קבעתי עם חברות והלכתי לתנועה. כמובן פיניתי לי מקום כדי ללמוד למבחנים ולעשות את העבודות, אבל למדתי שלא כל החיים שלי זה לימודים. נכון, צריך ללמוד הרבה כדי להתקבל לבתי ספר טובים, אוניברסיטאות טובות, ובעז”ה עבודה טובה. אבל גם צריך להנות, במיוחד עכשיו, בזמן שאת נמצאת בשנות הילדות שלך.”

למחרת, מהר חזרתי לביתי ועשיתי לו”ז חדש, ומשולב גם עם חברות, תנועה, זמן עם המשפחה וכדומה.

לקח לי שבועות וחודשים להתרגל ללוח הזמנים החדש שלי. היה קשה,  אני לא אשקר.

למדתי להתמודד עם כל המחשבות שלי לגבי המבחנים, התחלתי לקבל את הציונים שאני מקבלת.

אמנם היה קשה, היו פעמים שהתביישתי להראות אותם להוריי, (למרות שהיו מרוצים מאוד) התחלתי יותר ללכת לתנועה ולקבוע עם חברות. היו ימים בהם הקדשתי את כולם ללמידה למבחן, היו ימים שאת כולם הייתי מקדישה למשפחה וחברים. והיו ימים בהם הייתי לומדת עם חברות, לומדת עם אחי, אחותי, אימי ואבי.

בכל פעם שבאה אלי מחשבה רעה על המבחן, ניסיתי לגרש אותה מהראש שלי. וכמובן, שהייתי אחראית גם על הלימודים שלי.

הרגשתי כל כך חופשיה ושלווה יותר. סוף סוף היה לי זמן לעשות דברים אחרים חוץ מללמוד למבחן.

כתבה: איילה אמתי

כיתה ו1
מחנכת איתנה ריטמו

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »