תאונה מחשמלת

תאונה מחשמלת

היי קוראים לי עופריו אני רוצה לספר לכם סיפור.
לפני כמה חודשים הייתה פה חבורת ילדים מאוד מסתורית ובחבורה היו כמה ילדים: עדי, שחר, רוני, אורי דור ומפקדת החבורה, עופרי. כשקבעו כל החבורה בקיבוץ לשחק, הם שמו לב שדור לא הגיע לשחק, ועופרי שאלה האם מישהו יודע איפה דור . אף אחד לא ענה. ” מתי ראיתם או תו בפעם האחרונה?”, כולם שתקו. ” בואו ” , אמרה עופרי, “לאן? ” שאלו כולם, “לבית של דור כדי לברר למה הוא לא בא ” . עלינו לביתו של דור , דפקנו בדלת ואף אחד לא פתח. דפקנו עוד הפעם ואח של דור פתח לנו. שאלנו אותו למה דור לא בא לשחק? ” כי הוא התחשמל” , ” מה? באמת? ” , ” כן” , ענה אחיו, “הוא הכין טוסט לבית הספר ותקע את השקע בחשמל והתחשמל ” .
ואז נזכרנו שהוא גם לא הגיע לבית הספר. שאלנו את אח של דור איפה דור עכשיו, והוא ענה לנו שהוא בבית החולים “הדסה בבני ברק” עם הרעפים האדומים והדלת החומה .
כולנו הבאנו קורקינטים מביתנו. כשהיינו בדרך חצינו את הכביש ונדרסנו! ושהתעוררתי ראיתי את חברי שוכבים לידי במיטה כנראה שמישהו ראה אות נו והתקשר למד”א.
אני אסביר לכם איך כל אחד נפצע: עדי, שברה יד, שחר, נפצע בשפשופים, אני, הצלחתי לברוח והקורקינט שלי נדרס ולא אני בנס, אורי, הצליח לברוח והקורקינט שלו נדרס אבל הוא נקע את הקרסול ורוני שברה רגל.
כשאני וחברי ישבנו בפינת המשחקים בבית החולים רוני אמרה “בית חולים הזה הוא לא בית החולים שדור שם?” , ” איזה בית חולים זה בכלל? ” שאל אורי, ” בואו נשאל רופא” אמרה עדי, ” הינה אחד” אורי אמר. הלכנו לרופא ושאלנו אותו “סליחה אתה
יודע איזה בית חולים זה?” ” כן, בית חולים ‘הדסה בבני ברק'” . ידעתי! אמרה רוני . ” סליחה, אתה יודע איפה נמצא המטופל דור וורעם?”, “כן, הרגע טיפלתי בו הוא בחדר מספר 13 מימין במסדרון השלישי ” , ” תודה רבה”, אמרתי. הלכנו למקום שהרופא אמר לנו. כשנכנסנו לחדר דור שכב במיטה ולא הגיב, כאילו אף אחד לא נכנס. שאלתי את דור אם הוא שומע אותי. ” מה? מי
זה?” שאל דור. זה אנחנו עופרי, רוני, שחר, עדי ואורי. ” אה, אוקיי אני פשוט לא מרגיש כל כך טוב”. ” טוב, אנחנו יודעים” אמרה עדי. ” בסדר, רגע, איך את יודעים?”. ” אה, זה סיפור ארוך” אמר אורי . ” אוקיי, הבנתי” אמר דור. ” אז נקבע בעוד שבוע במקלט בשעה עשר בבוקר? זה יצא ביום שני הבא. אוקיי?” התפרצתי לשיחה. ” בסדר” אמרו כולם.
כשהגעתי הביתה חיכתה לי קבלת פנים יוצאת דופן. אמא קנתה לי מתנות כולל קורקינט חדש ואחותי הגדולה ואחי הקטן ארגנו מסיבה לכבודי. אולי בכל זאת היה כדא י להידרס, חשבתי לעצמי.
כשהגיע יום שני, כולם שאלו אותי על התוכנית שלי. אמרתי להם שיש לי רעיון – למנוע תאונות דרכים. ” איך נעשה את זה? “שאל דור, ” אני כבר יודעת “, אמרתי ” נעביר הדרכות ונ למד כיצד לחצות כביש “. כשהכנו את כל הדברים, יצאנו החוצה וראינו ילדים משחקים בחוץ. אמרנו להם “רוצים ללמוד על מעברי חציה?” , ” אוקיי” ענה אחד מהם. התחלנו להסביר להם ובסוף ההסבר הגיעו עוד ילדים ו הסברנו גם להם. וגם לילדים שבאו אחריהם. בסוף ההדרכה,
ראיתי כמה ילדים מתלחששים ובסוף השיחה, הם רצו וחצו את הכביש בלי להסתכל. אמרנו להם: “אתם יודעים שזו הבטיחות שלכם, אתם מסכנים את עצמכם, לא אותנו”. “כן ” אנ ו יודעים, אבל אתם לא תחליטו עלינו, ו כך אנו רוצים לחצות את מעבר החציה”, אמר אחד מהם.
חשבתי לעצמי איך זה הגיוני? אנחנו מדריכים אותם והם לא מקשיבים לנו! זה בשבילם והם מפקפקים בנו! זה הגיוני בכלל? אני לא יכולה לתאר לכם כמה כעסתי. ובסוף השלמתי עם זה.
ועד כאן אני אספר להתראות ..