היה לי בית

התעוררתי בבוקר, אני בדרך כלל רגיל לשמוע את רעש הציפורים המצייצות ולראות מהחלון את
הנופים המרהיבים שיש לנו כאן בבית. אך הבוקר הזה היה שונה, התעוררתי לרעש של סירנות
וצעקות, כשפתחתי את החלון לא ראיתי את הנופים, ראיתי את אבא שלי, סבא שלי, דודיי ושאר
החברים שלי עומדים מול דחפורי ענק, משטרות שקוראות בסירנה “יש לכם שעתיים לעזוב את
הבית, אנא פנו את האיזור בבטחה ובנעימות כי אנחנו לא רוצים להגיע לאי סדר”.
אז איך הכל התחיל? נעים מאוד, אני איתמר, יש לי שני הורים מקסימים ו-4 אחים שיקרים לי מכל.
אנו גרים באיזור שרבים יקראו לו מקום יפה כמו “גן עדן”, איך אני קורא לו הבית שלי, פה גדלתי,
כאן הוריי התחלנו ואני לומד בבית הספר כאן באיזור.
לאחרונה ההורים שלי ושאר המבוגרים ביישוב מאוד עצובים, רוצים לסלק אותנו , השוטרים
והממשלה ויש על זה המון דיבורים בטלויזיה וברדיו. אבא אמר לי שזה רק משחק ושלא יכול
לראות מצב בו מפנים אותנו מהבית, אמרתי לו שאני לא מפחד, אך האמת היא… שאני לא נרדם
בלילות האחרונים אמא בוכה המון ואבא מודאג, יש לנו תינוקת קטנה בבית ובדיוק סיימנו לסדר
את חדר השינה שלה. כשהגיע הבוקר הבנתי שהגרוע מכל קורה, כל החפצים שלי היו ארוזים
במדוודות, אפילו “לאו” בובת הכדורגל שלי שמונחת תמיד מעל ראשי לא הייתה שם.
התחלנו לצאת מהבית, הוריי ואחיי יצאו בבכי אך אני לא הסכמתי לוותר כל כך מהר. “אתם לא
תוציאו אותי מהבית!”, צעקתי בקול, למרות שפחדתי מאוד.. לשוטרים היו אקדחים וסירנות
אדומות גדולות. התחלתי לרוץ בחזרה לבית ואמא אחריי בצעקה “איתמרי, נסיך שלי, אנחנו נמצא
בית חדש ויהיו בו כל הדברים שאתה אוהב”, לאחר מסע שכנועים רבים עליתי לאוטובוס. חששתי
מאוד ורציתי את הבובה שלי. אמא לפתע שלפה אותה מהתיק וחיבקתי אותה חזק.
מהאוטובוס לא האמנתי למראה עיניי, השכונה הכה חלומית שלי, הבית שלי, ריק. אין קול ואין
עונה. זה מאוחר מדי. כיצד? איך זה יתכן? ומה יהיה עם בית הספר? והחברים שלי? ומגרש הכדורגל?
כולם פרצו בבכי והתחילו לשיר: “אלי, אלי , שלא ייגמר לעולם..”, וכך היה.