ישבתי בחצר והתבוננתי סביבי, לא הכרתי אף אחד! כולם דברו, צחקו ושחקו ואני הרגשתי לבד. כל כך לבד שרציתי לעוף מכאן, לעוף הרחק הרחק. לעוף רחוק עד ל… קנדה. הייתי עצובה. ילדים פנו אלי ודיברו איתי, אך לא הגבתי. רק ישבתי על הספסל, ניגנתי בגיטרה ומעייני זלגו דמעות.
בוודאי אתם שואלים את עצמכם: מדוע לא הגבתי לילדים? למה רציתי לעוף רחוק לקנדה? ובכלל למה הייתי עצובה?
אז נחזור קצת אחורה בזמן, שלום, שמי אמילי,
אני ומשפחתי עולים חדשים מקנדה הקרה, שם יורדים כמויות גדולות של שלגים.
אני אוהבת לנגן על גיטרה. זה התחיל ביום הולדתי ה-7, כשהביאו לי מתנה-גיטרה ורודה.
לא ידעתי איך לנגן, לכן קיבלתי שיעורים עם מורה פרטית.
ביום הראשון בבית הספר לא הכרתי אף אחד, חוץ מאסתר הסייעת שתרגמה לי מעברית לאנגלית וכך הבנתי מה המורה מלמדת. בהפסקה ישבתי לבד וניגנתי בגיטרה שלי.
היו ילדים שהתלהבו וניסו להגיד לי משהו בעברית, אבל לא הבנתי. הייתי עצובה.
ביום השני ישבתי שוב לבד בהפסקה, עד שניגשה אלי אורלי.
אורלי היא ילדה בכיתה שלי שמציירת ציורים יפים כמו: נופים, אנשים ואפילו מהדמיון.
היא ניגשה אליי ואמרה לי באנגלית: “שלום! קוראים לי אורלי, איך קוראים לך?”
עניתי באנגלית: “קוראים לי אמילי” והוספתי “אני לא יודעת לדבר בעברית”.
אורלי אמרה לי שהיא תלמד אותי בזמן ההפסקות, שמחתי.
בהתחלה היא לימדה אותי את האותיות: א, ב, ג… אחר כך מילים, ולבסוף משפטים.
בפעם הראשונה שאמרתי למורה: “בוקר טוב!” בעברית, היא התפלאה.
סיפרתי לה שאורלי מלמדת אותי בזמן ההפסקות מילים בעברית.
המורה סיפרה על כך לכל הכיתה, וכולם מחאו לנו כפיים.
שתינו התרגשנו, ואורלי אמרה לי שהיא שמחה ללמד אותי.
במשך הזמן, השיעורים בבית הספר נהיו מעניינים וכיפים. כבר לא הרגשתי לבד.
אספר לכם קצת על ההבדל בין השיעורים בישראל לקנדה.
בשיעורי מדעים בישראל- למדנו על פרחים. לפעמים הייתי שוכחת שאורלי אלרגית לסיגליות,
היא הייתה קצת כועסת, אבל הבינה ששכחתי. בקנדה- למדנו וחקרנו על השלג. בשיעורי מוסיקה בישראל- למדנו לקרוא ולכתוב תווים.
בקנדה- כל ילד יכול ללמוד לנגן על איזה כלי נגינה שהוא בוחר. כמו שאתם בוודאי כבר מנחשים- אני בחרתי בגיטרה ובסוף השנה ניגנו כולנו יחד בתזמורת.
במשך השנה, הכרתי עוד חברות טובות, ושיחקתי איתן בהפסקות.
יום אחד בהפסקה, ראיתי את אורלי מנסה לנגן בגיטרה. ניגשתי אליה ושאלתי בפליאה:
“את יודעת לנגן בגיטרה?”
היא ענתה: “לא, אני מנסה, אבל כל הזמן בטעות קורעת את החוטים האלה”!
“קוראים לזה מיתרים” , אמרתי. הפעם אני לימדתי אותה מילה בעברית.
אורו עיניה של אורלי, והיא שאלה: “את יודעת לנגן על גיטרה?”
עניתי: “בטח, בקנדה ועד היום אני מנגנת בגיטרה”.
אורלי שאלה בביישנות: “את יכולה ללמד אותי בבקשה? נרשמתי לחוג גיטרה ואשמח לעזרה”.
הסכמתי בשמחה, ולימדתי אותה לפרוט על המיתרים, אחר כך לכוון צלילים ולבסוף לנגן שירים.
בהפסקות אני ואורלי התאמנו יחד לנגן שיר לפי תווים, כל אחת בגיטרה שלה
וכשהיינו מוכנות, ניגנו אותו בפני כל הכיתה! כולם מחאו לנו כפיים ואנחנו הבטנו אחת על השנייה בפנים קורנות מאושר!
נשארנו חברות טובות, והיינו תמיד אחת בשביל השנייה.
בסוף אותה שנה הבנתי מהו ערך של חברות אמיתית. לכל אחד יש מה לתרום לאחר. הבנתי שאפשר להתגבר על קשיים- אין דבר העומד בפני הרצון.
