אני לא מאמינה שלא עברתי!!! איך זה יכול להיות? מה עשיתי לא נכון?! במה טעיתי?
כבר חודשיים שאני עובדת על הפרויקט הזה. את כל כולי נתתי לזה. אפילו עם מנהלת החי כיף דברתי…
רגע ,רגע בואו נחזור להתחלה…
הכל התחיל כשהמורה קרא לי לשיחה, ממש נלחצתי לא ידעתי מה עשיתי.
לפתע המורה אמר “אוראל, את וחברותייך נבחרתן לקבוצת מצויינות: “הנואם הצעיר”. הייתי ממש מופתעת. המורה אמר “נחזור לכיתה”.
חזרנו לכיתה ולא הצלחתי להתרכז מרוב התרגשות שנבחרתי, לאחר מכן בהפסקה אני וחברותי דיברנו שיתפנו אחת את השניה בבחירה של המורה בנו והתרגשנו יחד. למען האמת, לא ידעתי בדיוק מהו הנואם הצעיר. לפני מי אצטרך לנאום? איך אסתדר ועוד.
למחרת המורה הביא אותנו לכיתה אחרת ואמר לנו שהיום ידברו איתנו על הנואם הצעיר, פתאום נכנס לחדר אדם בשם רפאל בלומנטל והסביר לנו שהוא מתנדב לעזור לילדים לדבר בפני קהל. היו לי הרבה שאלות לשאול אותו שאפילו לא ידעתי מאיפה להתחיל.
רפאל הסביר לנו ודיבר איתנו על נושא הנקרא: פידבק כלומר- פיתוח יכולות דיבור בפני קהל.
הייתי ממש מופתעת איך מכל תלמידי בית הספר בחרו אותי. בשיעור הבא כבר חיכתה לי הפתעה- קיבלנו שיעורי בית. היה צריך להכין נאום ולקרוא את זה מול כל הכיתה ובכל זאת התביישתי, חששתי שיתנו לי ביקורת.
החלטתי שאני קוראת את הנאום שלי, רפאל אמר: “אוראל, הגיע תורך” הקראתי את הנאום מתוך הכתב. התרגשתי ואפילו גמגמתי מרוב התרגשות. לאחר שהקראתי את הנאום שיתפו אותנו ביוזמה נוספת, הכנת “פיץ'” על נושא 140 שנה לראשון לציון. פיץ’ למי שלא יודע זה נאום ממש קצר מלווה במצגת המסבירה ומשכנעת בנושא מסויים. צריך לגרום להאזנה מלאה ולהרבה תשומת לב. ישבנו רק אני ורפאל ועבדנו יחד על הפיץ’, הנושא שלי היה “החי כיף” עבדנו על זה חודשיים תמימים והשקענו. אפילו דיברנו עם מנהלת החי כיף, עברתי דרך ממש טובה. המורים תמיד תמכו בי והאמינו בי לאורך כל הדרך.
הגיע היום בו דיברתי מול כל השכבה, המנהל, הסגנית והמורים. ממש נלחצתי אבל עמדתי במשימה. לאחר כמה שבועות רפאל והמורה ליאורה הגיעו לכיתה ואמרו שרק שלוש בנות יעברו, לצערי כבר הבנתם שאני לא ביניהן אבל לא התייאשתי. כמובן שפרגנתי לחברות שלי אבל מצד שני ממש התאכזבתי כי רציתי להצליח, היו לי רגשות מעורבים. מצד אחד שמחתי בהצלחת חברותיי אך מצד שני רציתי לבכות מכיוון שממש רציתי להצליח. הגיע היום של הגמר שנערך באולם מלא מפה לפה, חברת כיתתי ייצגה את בית ספרנו, כולנו עודדנו אותה וקיווינו שהיא תצליח. נחשו מה? כמובן שהיא הצליחה וזכתה במקום הראשון! היינו ממש גאות בה, כל בית סיפרנו היה גאה בה. היא דיברה מול קהל שהיא לא מכירה, ניצחה את הגמר וקיבלה פרס. זה היה רגע ממש מרגש! בסוף שנה בטקס העניקו לי ולכל מי שהשתתף בנואם הצעיר תעודת הוקרה. התרגשתי לראות שמעריכים אותי על הדרך שעשיתי, האומץ לנסות וההתמדה.
והנה אני היום אני מכינה שוב פיץ’ ומשתתפת ב”נואם הצעיר” ואפילו באנגלית. גם אם לא אזכה במקום הראשון- אני מרגישה שכבר זכיתי. השתפרתי בעמידה ובדיבור מול קהל. דעו, כל מאמץ משתלם בסוף, לעיתים יש כישלונות, אכזבות אבל אם יודעים מה המטרה תמיד אפשר להצליח, העיקר זו הלמידה וההתקדמות . ועוד דבר- אל תשכחו להנות מהדרך ולשמוח בהצלחת שותפינו לדרך.
