בס”ד
שלום ילדים, שמי עטרה. את הסיפור שלי כתבתי לאחר שסבתא שלי לימדה אותי שיר בשפת הסימנים.
לסיפור שלי קוראים:
שפת הסימנים
יום אחד רינה וגילה שיחקו בחצר ולפתע ראו משאית נעצרת ליד הבית וממנה ירדו שכנים חדשים שעוברים לשכונה: אבא, אמא וילדה מתוקה שנראית בגיל שלהן.
גילה ורינה חיכו להכיר אותה.
ביום למחרת הן שיחקו וראו בצד את הילדה החדשה, רצו אליה ואמרו לה: “את רוצה לבוא לשחק איתנו?” הילדה לא ענתה. הן שאלו אותה: “איך קוראים לך?” והיא עשתה תנועות מוזרות שהן לא הבינו. “מה את עושה?” אמרו שתיהן. לפתע אמא של הילדה הגיעה ואמרה: “שלום בנות מתוקות, זאת הבת שלי, רות, היא חרשת”. “מה זה”? שאלה רינה.
“חרשת זו ילדה שלא שומעת טוב”.
“אז איך מדברים איתה?”
“בשביל זה יש את שפת הסימנים” ענתה האמא. “זו השפה שבה משוחחים החרשים זה עם זה בעזרת תנועות ידיים”.
“אנחנו גם רוצות ללמוד את שפת הסימנים כדי שנוכל לדבר עם רות. תוכלי ללמד אותנו?” שאלו רינה וגילה.
“כן בוודאי”.
“תודה רבה, איזה כיף ללמוד שפה חדשה!”
גילה ורינה נתנו לרות יד ואמרו לה בשפת הסימנים “בואי נשחק יחד”.
סוף הסיפור.
ילדים, אתם יודעים שגם לעיוורים יש שיטת קריאה מיוחדת? הם קוראים בכתב ברייל שבעזרתו אפשר לקרוא סיפורים מעניינים. זה ממש משמח שגם עיוורים וחרשים יכולים לקרוא ולדבר.
ועכשיו אומר לכם שהשיר שלמדתי בשפת הסימנים הוא: “יותר”.
“יותר אהבה, יותר הקשבה, יותר אמונה בין אדם לאדם…”
כדאי גם לכם ללמוד את השיר.
