הקדמה:
היי, נעים להכיר אתכם, כל מי שקורא תסיפור שלי. קוראים לי הלל קדוש, אני בת 9 ויש לי שלושה אחים ואחות אחת.
אבא שלי בן 34 והוא משרת באוגדת עזה, אמא שלי בת 34 והיא בשבתון השנה. עד הקיץ היינו גרים בחריש, עברנו לסעד כדי להיות קרובים לבסיס של אבא. הכרנו כבר את הקיבוץ כי דודים שלנו גם גרים שם.
כשעזבנו את חריש כל החברות שלי מחריש התגעגעו אלי וגם אני התגעגעתי אליהן.
החיים בקיבוץ היו נורא כפים ,הינו יכולים לרכוב באופנים בשבילים שהיו שם, ובכלבו (שזה הסופר) יכולנו לשלם במספר במקום בכרטיס אשראי. היתה שם אפילו בריכה גדולה ונהנינו לשחות בה. למדנו בבית ספר גדול בקיבוץ שהיו בו תלמידים מעוד קיבוצים וישובים אחרים. הכרתי הרבה חברים חדשים.
ועכשיו לסיפור שלי..
ב7 באוקטובר בשמחת תורה, בשעה 6:30 בבוקר התעוררתי לצבע אדום ,אבא שלי צעק לנו מהקומה למטה :”צבע אדום!!!!! צבע אדום!!!!! רוצו לממ”ד !!!!! ורץ להעיר את אחים שלי (שהם לא אוהבים לקום) ירדנו כמו פנתרים לחדר של אמא ואבא שלי (כי הוא הממ”ד בבית ). נכנסנו לממ”ד, אני והמשפחה שלי. חשבתי שנישאר שם בערך 10 דקות אבל לא צדקתי, אחרי בערך 10 דקות התקשרו לאבא שלי ואמרו לו :”תעלה על מדים וטוס לאוגדה !”, לא הבנתי מה קורה בחוץ, אבא שלי התלבש ויצא לאוגדת עזה. אמא שלי הביאה לממ”ד קצת אוכל ,וגם קצת שתייה ,והיא הביאה גם את הממתקים משמחת תורה. כשהיינו בממ”ד, זה היה קצת מבאס שלא יכלנו לאכול עם דודים שלנו באותו בוקר, אמא שלי הדליקה תטלפון ושלחה הודעות למשפחה שלנו שהכול בסדר איתנו.
היה הרבה רעש, שמענו מלא בומים וצבע אדום. בהתחלה כששמענו צבע אדום ספרנו כמה זמן לוקח לטיל ליפול לקרקע, ואחר כך כשהתרגלנו כבר לבומים לא התרגשנו מזה.
כל פעם אמא שלנו אמרה לנו :”בואו נגיד שיר למעלות”. אמרנו איתה המון פעמים לרפואת הפצועים. אחר כך ישנו המון זמן (כי לא היה לנו משהו אחר לעשות), ישנו בערך עד 4:00 בצהרים. מדי פעם, אבא שלנו, שהיה בצבא, שלח הודעות לשאול מה שלומנו. לא היה כיף בממ”ד, חיכינו כבר שנוכל לצאת. ביקשנו מאמא שברגע שאפשר לצאת, ניסע משם.
ביום ראשון בבוקר אמא שלנו העירה אותנו ואמרה לנו: “ילדים, קומו אפשר ללכת מכאן “, אז אנחנו קמנו בזריזות ויצאנו לסבא וסבתא ,שלחנו לדודים שלנו (שגם גרים בקיבוץ) הודעה: “אפשר לצאת ולהתפנות למקום אחר” כדי שהם גם יתארגנו לצאת. נסענו לסבא וסבתא שלנו, שגרים בצופים, נרגענו קצת, ואחרינו דודים שלי הגיעו גם לסבא וסבתא שלי.
בבוקר כשקמנו אח שלי אמר :”ואי איזה שקט כאן.” לעומת הרעש שהיה לנו בשבת, באמת היה רגוע מאוד בצופים. סבא וסבתא פינקו אותנו ודאגו לנו מאוד.
אחרי יום, הצטרפנו לשאר הקיבוץ שהתפנו למלון בים המלח. שם, בים המלח עשו לנו טיולים במדבר, בחוף הים, הינו ממש נכנסות למים. כל בוקר קמנו וירדנו לחדר אוכל, משם המשכנו לבית הספר , כל מיני אנשים מסעד התנדבו ללמד תלמידים בבית הספר במלון. היו גם מתנדבים חמודים שבאו לעשות פעילויות. היה נחמד במלון אבל לא פשוט כל כך כי זה לא בית.
אחרי חודש וחצי חזרנו לחריש. כולם התנפלו עלי ועל אחים שלי ,וזה היה נורא משמח ומרגש שכולם התגעגעו אלי וזכרו אותי.
