שיינא היא ילדה מאוד טובה וחמודה. בבית הספר היא מצטיינת מאוד ואהובה על כולם! החיים שלה היו תמיד שלווים ורגועים. לאחרונה שיינא שמה לב שאמא ואבא מסתודדים ביניהם הרבה, היא תהתה לעצמה: “מה קורה? אבא ואמא מסתירים ממני משהו? למה? אולי אני סתם מדמיינת?? מה כבר יכול להיות?” השאלות והתהיות ניקרו במוחה והטרידו את מנוחתה, עד שביום אחד אבא ואמא קראו לשיינא ובקשו ממנה להתיישב לידם. ליבה של שיינא דפק בחוזקה, “מה הם הולכים לספר לי?” הרהרה לעצמה.
“שיינאלה” אמר אבא בפנים רציניות “זכינו!!!”
“מממה? במה זכינו”?
“זכינו לקחת על עצמנו שליחות מיוחדת במקום מיוחד, אמא ואני בטוחים שתשמחי לקחת בזה חלק!”
“ווואי איפה? מקווה רק שלא בירח…” אמרה שיינא.
“בירח?” התפלאו אבא ואמא.
“שמעתי שאומרים שבכל מקום בעולם יש כבר בית חב”ד אז איפה כבר נשאר מקום?”
“חחחח חמודה שלנו, באמת ב”ה יש הרבה בתי חב”ד בעולם, אבל העבודה עוד רבה…. “
“זוכרת את הדודים מברזיל?” שאלה אמא,
“מה??? טסים לברזיל???”
“כן מה ששמעת, טסים לברזיל עוד שבועיים בע”ה!” שיינא כמעט התעלפה מהתרגשות. במשך כל היום אבא אמא ושיינא היו עסוקים במרץ בהכנות שונות, שיינא דיברה כל היום בפורטוגזית, השפה שהכירה קצת מהבית של סבתא והשפה המדוברת בברזיל. אמא הסבירה לשיינא שהקהילה בברזיל מחפשים תוספת חיזוק, אבא ואמא יפתחו מסעדה כשרה בבית חב”ד ואמא גם תלמד עברית בבית הספר.
בלילה, כששיינא ניסתה להרדם היא הרגישה איך שפתאום השמחה והציפייה שלה נעלמים והעצבות משתלטת עליה, אפילו דמעות מרטיבות לה קצת את הכרית. שיינא נזכרה בבית הספר ובחברות שלה ובעיקר במירהלה החברה הכי טובה שלה. מה יהיה… היא תצטרך להפרד ממנה???
הבוקר הגיע, שיינא כבר מוכנה לבית הספר ותיקה על גבה אבל העצבות עדיין נסוכה על פניה, אמא ששמה לב לכל דבר ראתה ששיינא עצובה ושאלה אותה לשלומה, אבל שיינא בקושי ענתה רק דמעה אחת קטנה ירדה על פניה.
כששיינא חזרה מבית הספר היא שיתפה את אמא בחששות שלה. אמא אמרה שאפשר לכתוב לרבי שבזכותו הם טסים לשליחות, וגם הציעה לה לנצל הימים האלה לבילוי עם חברותיה ובמיוחד עם מירהלה.
שיינא הקשיבה לאמא, לקחה דף ועט והחלה בכתיבת המכתב שם פרטה את כל הרגשות והחששות שלה וכבר הרגישה טוב יותר. אחר הצהריים שיינא הזמינה כמה חברות לשחק איתה, כשהתקשרה למירהלה מירהלה אמרה שלא תוכל להגיע וגם כנראה לא תגיע בימים הקרובים לבית הספר. שיינא הייתה ממש מאוכזבת ומרוב אכזבה אפילו לא שאלה את מירהלה למה.
למחרת בבית הספר כשהגיעה ההפסקה שיינא חיפשה את מירהלה, אולי היא בכל זאת הגיעה היום? אבל לא! מירהלה לא נראתה בבית הספר. אוףףף חשבה לעצמה שיינא, זה לא פייר שאת הימים האחרונים שלי בארץ לא אוכל לבלות עם החברה הכי טובה שלי. גם בימים הבאים שיינא לא ראתה את מירהלה, והדבר ממש העציב אותה.
והנה הגיע היום הגדול שיינא ומשפחתה טסים היום לשליחותם בברזיל. הם הגיעו לשדה התעופה ודמעות שטפו את פניה של שיינא, דמעות שמעורבבות מגעגועים וקצת עצב ומשמחה והתרגשות. זאת פעם ראשונה שהיא טסה במטוס! הם חיכו בכמה תורים ממש ארוכים ועלו על המטוס. כל הטיסה שיינא הסתכלה על העננים וחשבה על בית הספר הקודם שלה שעכשיו היא צריכה לקרוא לו “הקודם”… אחרי טיסה ארוכה מאוד הם נחתו בסאו פאולו שבברזיל והגיעו לדירה החדשה שלהם ליד הבית חב”ד.
שיינא לא נרדמה כל הלילה מההתרגשות ובבוקר בקושי הצליחה לקום. היא הגיעה לבית הספר החדש נרגשת וחוששת, המנהלת קיבלה את פניה בחום ונכנסה איתה יחד לכיתה החדשה. לפתע שיינא ראתה פרצוף מוכר מידי, היא שפשפה את עיניה בתדהמה ולא האמינה למראה עיניה, ״מירהללהה!!!״ ״שיינא!!!״ צעקו שתיהן מופתעות וקיפצו להם יחד באושר.
מאחורי הסיפור: את סיפור זה כתבתי בהשראת סידרת הספרים האהובה עלי “ילדים בשליחות” שנותנת הצצה לאורח חייהם המרתק של ילדי השלוחים ממקומות שונים ברחבי העולם.
