צייר הגרפיטי
מאת: הלן וורקנה כתה ד’ ישורון פרדס חנה
היו הייתה עיירה קטנה ושקטה שקראו לה “פנטזיה”.
כל התושבים בעיירה הכירו אחד את השני, הם מאוד אהבו את העיירה שלהם, טפחו אותה ושמרו עליה.
העיירה “פנטזיה” הייתה יפיפייה, הרחובות היו נקיים והאנשים נחמדים ואוהבים זה את זה, ילדים תמיד שיחקו בגני השעשועים וכייף היה לחיות בה.
יום אחד, גילו תושבי העיירה שמישהו ריסס גרפיטי בכל מקום. על הקירות, בתחנות האוטובוס, על הבניינים ובחצרות.
אמנם הציורים היו יפים מאוד ומיוחדים ונראה שמישהו מאוד כשרוני צייר אותם, הם התאימו לנוף ואפילו קשטו את העיירה, אך תושבי העיירה כעסו מאוד על הצייר החצוף שקשקש בכל מקום בלי לבקש רשות.
אף אחד לא ידע מי צייר את הציורים הללו וצייר הגרפיטי פחד שיגלו אותו ולכן הוא התחבא במקום מסתור.
יום אחד, ילד בשם חן שיצא לשחק בחוץ שם לב למישהו חשוד שמסתכל הרבה
לצדדים ונראה שהוא בורח ממשהו או מסתתר, הוא עקב אחריו וגילה להפתעתו את צייר הגרפיטי מצייר על אחד הקירות הצדדיים. הוא שמר על השקט והתקשר מיד למשטרה.
השוטרים הגיעו במהירות והיו סקרנים לראות מי הוא צייר הגרפיטי. היה חשוך קצת
ולא ראו בברור מי זה, הוא היה חבוש בכובע ובמסכה שחורה.
השוטר שתפס את הצייר הוריד לאט לאט את המסכה שלו וגילה להפתעתו שזה
חבר שלו שגר ממש לידו.
השוטר היה המום ושאל אותו: “למה אתה עושה גרפיטי בכל מקום”?
והצייר אמר: “כי לא היו לי דפים לצייר, ונגמרו הדפים בכל העיירה ולא היה לי כסף לנסוע לעיר אחרת אז אני מצייר על הקירות, אני מאוד אוהב לצייר, זה מרגיע אותי.”
השוטר מאוד ריחם על השכן שלו וגם הצטער בשבילו שעכשיו יענישו אותו אבל הוא היה חייב לעצור אותו, למרות שהציורים מאוד יפים.
הוא אמר לצייר בצער:
“אני חייב לעשות את העבודה שלי ולעצור אותך” והצייר הנהן והבין.
אבל אז, ממש באותו רגע חלק מהתושבים ששמעו רעשים, התקרבו וגילו שתפסו את צייר הגרפיטי, הם רצו מאוד לדעת מי זה ונדהמו כשגילו שהצייר הוא שכנם האהוב. הם שמעו מדוע היא צייר כך וריחמו עליו, הם ראו את היופי שבציורים שלו ולא הסכימו לשוטר לקחת אותו.
ראש העיירה הגיע למקום והתפלא לראות את אחד מהתושבים של העיירה מוחזק
בידי השוטרים, הוא גם התפעל מהסיבה שבגללה הצייר צייר וגם מהיופי של הציורים
והחליט לעשות מעשה….
מאותו היום החליטו בעיירה “פנטזיה”, שהיא תגשים חלומות כמו השם שלה ושפעם בשנה יהיה מותר לצייר ציורים על קירות העיר ובשאר הימים העיירה תדאג לדפים ולמקומות ציור מסודרים עבור כל התושבים שאוהבים לצייר.
וכך החיים ב”פנטזיה” המשיכו להיות מאושרים ושמחים והאנשים היו מרוצים.
הסוף
