“עתיד ורוד יותר”

שלום, שמי משה אני בן ,13 ואני גר בירושלים, אך סיפורי מתחיל באתיופיה הרחוקה נולדתי למשפחה מיוחסת ועשירה, במשפחתנו חמישה ילדים, שתי בנות ושלושה בנים.

נתחיל בסיפורי! “משה תגיע הערב לבית העם של הכפר, צריך להגיע לשם שליח מארץ ישראל והוא יספר לנו על ארץ הקודש, ארץ ישראל! ” סיפרה לי אמי בלחש ומיד הוסיפה זהו סוד כמוס שאסור לאף אחד לדעת אותו כדי שאף אחד מהגויים לא ילשין לשלטונות. בסדר גמור זה פשוט נפלא, שנראה שליח מארץ זבת חלב ודבש הגיע השעה שכולם ציפו לה, כל היהודים הגרים באזור, הגיעו לבית העם של הכפר. היה זה מחזה מרגש לראות את כל חלקי העם מאוחדים ,התיישבנו במקומות שסודרו מבעוד מועד, אך מכיוון שלא היה מספיק מקום לכולם, אז  היו אנשים שצפו מהחלונות. השליח עלה לבמה, מודע למעמדו המיוחד אצלנו, הוא נעל סנדלים פתוחות, שזוף וגבוה, בקיצור “צבר”. הוא זעק. “אחי עד מתי תשבו בגולה ולא תעשו מאומה לבניין הארץ?” שקט השתרר באולם, מי שחפץ לעלות לארץ מוזמן!!. מחר, מי שיחפוץ, צריך להגיע תוך שבוע למחנה הפליטים בסודן, לשם יגיעו מטוסים של חברת “אל-על” (חברת תעופה ישראלית) ומסודן לארץ ישראל. הוא ירד מהבמה ואנו מחינו מחיאות כפיים סוערות. הלכנו לביתנו ואבי אסף את כולם בסלון ביתנו, ואמר  באופן חד וברור “אנחנו עולים לארץ ישראל”!! כל אחד יארוז רק את הדברים הנחוצים לו ביותר, בחצות כולם צריכים להיות מאורגנים. הלכתי לחדרי ושאלתי את עצמי,מה אקח איתי? השאלה הזו הדהדה בראשי ישנם כל כך הרבה דברים שאני אוהב, חשבתי לבסוף לאחר מחשבה לקחת את האולר שקיבלתי מאבי במתנה, ואת התנ”ך שקיבלתי מסבי ז”ל לפני שהלך לעולמו, ואת הספר האהוב עלי ביותר ארזתי את הכל בתיק קטן, ואמי הוסיפה לי בקבוק מים וכריכים צידה לדרך. השעה היעודה הגיעה, הסתכלנו פעם אחרונה על ביתנו האהוב, ועלינו על העגלה שסוס היה רתום אליה,הסוס פרץ בדהרה לעבר היעד. לאחר כמה דקות שקענו בשינה, התעוררנו עם עלות השחר להפסקה ולתפילת שחרית. אחי השתובבו על הדשא ,ואני העדפתי לעביר את זמני בתפילה ובאכילת הכריכים הטעימים שאמי הכינה לי. ההפסקה חלפה, ועלינו בכוחות רעננים לעגלה. לקראת שעות הצהריים השמש התחזקה, ואני ואחי סבלנו מהחום אבי אמר שעוד מעט מגיעים, אך המעט הפך לשעתיים ,שלוש, לארבע ולחמש שעות. לבסוף לאחר תלאות רבות הגענו בשעת בין הערביים למחנה, היו שם מאות יהודים וביניהם גם אנשי עלייה שכיונו אותנו לאוהל גדול, שבו שהינו כשבועיים. בשבועיים אלו ישבנו בחוסר מעש ונמלאנו כעס על אנשי העלייה שהבטיחו לנו הבלים. כבר כמעט התייאשנו, עד שיום אחד ללא כל הודעה מוקדמת, הופיעה “ציפור ענקית”, שלאחר מכן התברר לנו שזהו המטוס. לאחר שהמטוס נחת בשלום אנשי העלייה התחילו לקרוא שמות משפחה שמתבקשים לעלות למטוס, פתאום נשמע שם משפחתי “משפחת סעדיה” מתבקשים לעלות למטוס, עלינו בהתרגשות רבה למטוס. כבש המטוס נסגר אחרינו ,והמטוס המריא!. לאחר חמש שעות מורטות עצבים, נחתנו בארץ שכה ציפינו לה 2,000 שנה!!ירדנו מהמטוס והופיעו לנגד עיננו שלטים של “ברוכים הבאים לארץ ישראל” נישקנו את אדמת ארץ הקודש וידענו שפה בארץ יהיה לנו אי”ה עתיד ורוד יותר!        

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »