שלום, קוראים לי ולדי אני בן 12, עולה חדש מרוסיה. כאן מתחיל סיפורי, משהו ששינה לי את אורח החיים המוכר…
“שיר המעלות… מעין יבוא עזרי” התפללנו בדבקות יתרה במטוס, כל המשפחה.
אנחנו בדרך לישראל ארץ הקודש! את זמן הטיסה אנחנו מעבירים בקריאת תהילים.
מעל 200 שנה משפחתנו גרה ברוסיה, בתקווה לעלות לישראל אבל השלטונות לא אפשרו זאת. וסוף סוף אנו זוכים לעלות לארץ ישראל!
כששכנינו שמעו על כך הם התרגשו יחד איתנו והחלו לנסות לעלות בעצמם.
עליה זו דורשת אישור מיוחד, דודנו שגר בישראל הצליח להשיג לנו אישור זה.
יש לי חבר טוב שנשאר ברוסיה הוא קטן ממני בשנתיים שמו ויקטור, הוא סיפר לי רבות על חלומו לעלות לישראל. כאשר סיפרתי לו שמשפחתי ואני עולים לארץ המיוחלת קנאתו נראתה בברור.
הבטחתי לו שאמשיך לכתוב לו מכתבים.
הסיפורים ברוסיה על ישראל היו מבטיחים במיוחד. “זהב מונח שם על הרצפה” סיפר כממתיק סוד מוכר הירקות. “אפשר לשמור מצוות בלי לפחד!” לחשה ביראה סבתא חנה.
“לא צריך לחשוש מבשר טרף” עיני השכנה נצצו.
אני מקווה שכך באמת יהיה.
כשישבתי בכיתתי ברוסיה בשיעורים שלימדו ברוסית תמיד הייתה מחשבתי נודדת לישראל, האגמים, ההרים, האנשים, הכל היה כל כך מיוחד בסיפוריה של סבתא.
“כל הנוסעים מתבקשים להדק חגורות, מתקרבים לנחיתה”, קרא הטייס ברמקול.
כל יושבי המטוס היו עולים מרוסיה כמונו.
ההתרגשות לא פסקה לרגע, מלמולי תהלים נשמעו בתוך רעש המולת ההתארגנות. הגענו.
ברגע שנחתנו קידמו דודינו את בואנו וישר הזמינו אותנו למסעדה. ואיך לא, פלאפל ישראלי.
בינתיים, אנחנו מתגוררים אצל דודינו עד שיגיעו חפצינו מרוסיה באוניה.
עם דודינו יותר קל לתקשר כי הם עלו מרוסיה לפני שלוש שנים.
הכל שונה מרוסיה. התספורת, הבגדים ואפילו הטעמים.
בן דודי יהודה נתן לי לטעום ביסלי. ברגע שזה נכנס לפי הבנתי שיש הבדלים משמעותיים בישראל. וחיי הולכים להשתנות.
“ברוך הבא ולדי”, קרא המנהל לקראתי וסימן לי ולאבא לשבת.
“מר כהן, ולדי ילמד בכיתה ו’5. בהצלחה רבה בהמשך”, סיים.
לא הבנתי הרבה מדבריו. אבא קצת הבין כי הוא התחיל ללכת לאולפן.
אבא נפרד ממני ליד השער ואיחל לי יום מוצלח, והמורה דפנה בהוראת המנהל החלה ללוות אותי לכיתתי החדשה “הנה ולדי, כאן הדלת של ו’5”, חייכה בחיבה.
“שלום”, לחשתי לעברה את המילה היחידה שזכרתי.
“ברוך הבא ולדי”, קרא אביתר המחנך החדש שלי. כל המבטים הופנו אליי. המורה סימן לי לשבת ליד תלמיד מתולתל.
חיה המורה לעברית החליטה להוציא אותי כל יום בשיעורי אנגלית שידעתי מצויין, לעזרה בשפה. “אני חיה, אתה ולדי. תחזור אחריי”, אמרה.
“אני ולדי, אתה חיה”, היססתי. “את חיה” אמרה בסבלנות.
שיעורי עברית עזרו לי ולאט לאט השפה נקלטה במוחי.
המבטא הרוסי הכבד קצת הקשה עליי אבל הצלחתי לתקשר עם הרבה תנועות ידיים. אני רוצה להיות כמה שיותר ישראלי, לא רוצה להתבלט.
ביום הראשון בבית הספר ישר שמתי לב שתלמידים לא קוראים אחד לשני בשמות גנאי, והמורים לפעמים נשארים בכיתה לעזור ולהקשיב לתלמידים.
ברוסיה הייתה מורה אחת שתמיד כשתלמיד גוי היה משפיל יהודי הייתה מענישה בשונה משאר המורות. מאד אהבתי אותה.
כשהגעתי לישראל הצטערתי שלא באה להגן עליי גם פה, חשבתי שבגלל שבישראל בבית הספר יש רק יהודים יהיה יותר טוב.
טוב מאוד שיש רק יהודים אבל לצערי החברים בכיתה לא מקבלים אותי כמו שאני. הם מתעלמים ממני רק כי קצת קשה לי, בהתחלה זה לא היה נעים ואפילו מעליב אבל כבר התרגלתי. בכיתה אני מרגיש כמו אוויר. סיפרתי את זה למחנך באחת ההפסקות שהייתי לבד. המורה החליט להפתיע אותי ולגרום לזה שהחברים ישימו לב לצער שהם גורמים לי. ביום חמישי המורה אמר לסגור מחברות ולהקשיב לדבריו. “תלמידים יקרים למדנו השנה הרבה על “ואהבת לרעך כמוך” שמתי לב שיש כמה ילדים בכיתה שקצת קשה להם להשתלב והם עצובים ובבודדים בהפסקות וגם אחר הצהריים.” התלמידים ישבו בדממה כמו עושים חשבון נפש פנימי.
“גלנגולנוג” צלצל פעמון בית הספר להפסקה. לא האמנתי כמעט כל ילדי הכיתה נגשו אלי ואל שני ילדים נוספים מהכיתה שלא משתפים, והזמינו אותנו לשחק! ידעתי שזה בזכות המורה שהיה אכפת לו.
שוב אני מרגיש אהוב.
בעוד שבועיים אנחנו חוגגים שנה בישראל!
לפני חודש אמא מצאה עבודה במאפייה וכל יום חמישי היא מביאה לנו מאפים טעימים.
“ולדי אתה זוכר שהיום הולכים להסתפר נכון?” אמא שאלה. “כן!” קראתי מהחדר הסמוך.
התספורת זה מה שמבדיל אותי משאר הילדים בכיתה.
כשאני חושב על זה, עלינו לפני שנה ואני עדיין עולה חדש, אבל מתנהג ומדבר בדיוק כמו ישראלי. הבנתי שלא חשוב איך אתה נראה ובאיזה שפה אתה מדבר ומתנהג, חשוב מה אנחנו באמת מבפנים. אני שמח שעלינו לישראל.
כולנו יהודים, עם אחד, לב אחד.
