עונש קולקטיבי
“זה הכל!” אמרה המורה, אני, שכל כך התרגשתי ממה שמחכה לי בבית פשוט רצתי הביתה, אך בדרך, בלי ששמתי לב, נתקלתי במורה
כל תכולת התיק של המורה נפלה לה על הרצפה, ספרים, תיקיות, תפוח, מחשב נייד וגם עכביש קטן שזחל חוצה…
המורה, שעד עכשיו רק עמדה המומה, החלה לאסוף את חפציה במהירות ואני, אני הלכתי הביתה בראש מושפל…
הגעתי הביתה ופשוט לא האמנתי למראה עיניי!
כמה שעות קודם
“את יודעת איזה יום היום?” שאלתי את חברתי נטע “השמיני לינואר?” היא שאלה בחשש “ומה יש בשמיני לינואר?” שאלתי בחזרה “אמ… מבחן באנגלית?” היא היססה “היא לא זוכרת את יום הולדתי” חשבתי בלב והסתובבתי עם המחשבה הזאת במשך כל היום… בשיעור ספרות המחשבה הזאת החלה להתפוגג וכך גם הגיעו המחשבות טובות “בטח בבית כולם מתכוננים ליום הולדתי” “הם בטוח לא שכחו!” ואז, ההתרגשות החלה להתפשט ובסוף השיעור פשוט רצתי הביתה!
הגעתי הביתה ולא האמנתי למראה עיניי! בבית לא היה אף אחד!, סתם רצתי הביתה ולא רק זה, הפלתי את המורה “בטוח יענישו אותי… ” חשבתי בלב, ועם המחשבה הזאת גם נרדמתי…
“לא, בבקשה לא!” התחננתי בפני המנהל “את הבאת את זה על עצמך…” הוא אמר “בבקשה, אני לא התכוונתי ” באמת התכוונתי למה שאמרתי “אל תדאגי, זה רק שעתיים במשך כל השבוע”, המזכירה ניסתה לעודד אותי, מה שלא הצליח…. לא יכולתי שלא לבכות, טעות קטנה, ועונש כזה גדול? זה לא פייר! לפתע המנהל החל לקרוא בשמי “שני?” “מה?” עניתי לו בבכי “שני?” “את ערה?” לא הבנתי מה הוא רוצה, ולפתע, התעוררתי….. “איזה הקלה שכל זה היה רק חלום!” חשבתי, ומסתבר שאמרתי את זה בקול “מה היה חלום?” שאלה אותי אמי שהעירה אותי מהסיוט “כלום” עניתי במהירות, לא רציתי שאמא תדע מה עשיתי, קיוויתי שמחר כולם כבר ישכחו מזה…
“בוקר טוב!” אמרתי לאמי שבדיוק טיגנה חביתה ” בוקר טוב!, יש לך סנדוויץ’ על השולחן” היא אמרה בחיוך “תודה” אמרתי ויצאתי מהבית.
הגעתי לבית הספר חמש דקות לפני הצלצול, ובדיוק כשבאתי לצאת לבחוץ, אמרה המורה: “להישאר בכיתה, אני רוצה להגיד משהו” עמדתי ליד הדלת, דרוכה לצאת, “זה בקשר למה שקרה אתמול בסיום הלימודים” התחילו להתעורר בי חששות, “אני רוצה לדעת מי הילדה שהפילה אותי אתמול” שתקתי “אם היא תודה עכשיו העונש יהיה פחות חמור” המשכתי לשתוק “בסדר, אם אף אחת לא מודה, העונש יהיה לכולם!”, ידעתי שאני צריכה להודות אבל פשוט לא יכולתי “אין בעיה!” היא החלה לכעוס “מעכשיו ועד שמי שעשתה זאת תודה, אין הפסקות לכולם” בכיתה החלו צעקות “זה לא פייר!” לפתע הרימה את ידה נטע “אני יודעת מי זאת” כולם הפנו את מבטם אליי “אני רוצה שמי שעשתה זאת תתוודה בעצמה” אמרה המורה והשאירה את כולנו פעורות פה.
כל השבוע הרגשתי רגשות אשמה על מה שעשיתי, בסוף השבוע באו אליי חבורה של בנות והתחילו לדבר איתי “אנחנו יודעות שזו את” אמרה אחת “את חייבת להתוודות” הרגשתי כל כך אשמה שהסכמתי מיד
הלכתי למורה ואמרתי לה בלחש “זו הייתי אני” ” אני יודעת” היא אמרה בנחת, “ואני שמחה שהתוודית בפני” “אבל, איך?” שאלתי “במשך השבוע באו אליי בנות ואמרו לי, אמרתי להם שוב ושוב שאני רוצה שאת תגידי לי” “תודה!” אמרתי, ובאותו הרגע התנוסס על פני חיוך, חיוך גדול…
