פעם אחת איש דפק בדלת ביתה של נחמה בשעה מאוחרת מאוד בלילה. הוא היה נראה מפחיד כי היתה לו צלקת מעל העין, כל הפנים שלו היו אדומות, הבגדים שלו היו קרועים וכולו התנשף.
נחמה שאלה אותו: “למה אתה נראה כך?”
והוא ענה לה: “פשוט הייתי בדרכי לבית שלי, אבל לפתע שני אנשים רדפו אחרי, ואז הגעתי לכאן, אליך”.
בהתחלה נחמה נבהלה, אבל אז חשבה בליבה: למה שלא אלמד אותו תורה – ככה גם נעביר את הזמן, גם נעשה מצווה וגם הוא ידע ויהיה יותר חכם בתורה.
“אתה רוצה ללמוד איתי תורה?”
“תו מה”!?
“תורה! אתה לא יודע מה זה תורה?”
“אם את מתכוונת למשהו שלומדים בבית ספר, אז לא הייתי בו”.
“למה?”
“כשהייתי ילד, המשפחה שלי הייתה ענייה, ולא היה להורי כסף לשלם לבית ספר בשביל שאני אלמד, אבל עכשיו שגדלתי, אני סתם יצאתי אפס, ואני לא יודע כלום”.
“אל תחשוב על עצמך ככה, לפחות אתה ידעת להגיע לאדם הנכון”.
“מה זאת אומרת?”
“אתה הגעת אליי, ואני הולכת לעזור לך וללמד אותך את כל מה שפספסת בבית ספר, כך שאתה תהיה חכם מאוד, מה אתה אומר? אתה מעוניין?”
“לא, זאת בעיה שלי ושל משפחתי שלא הייתי בבית ספר, אבל את לא צריכה ללמד אותי, ולעשות לי טובה, כל עוד אני לא עשיתי לך שום טובה בחזרה”.
“אז מה אם לא עשית טובה בחזרה? אצלי זה לא עובד לפי טובות, אתה רוצה לדעת את כל מה שפספסת בבית ספר?”.
“כן” אמר האיש בהיסוס.
“אז למה אתה מחכה!? קדימה!”
“דבר ראשון ניפגש כבר 7:00 בבוקר, אז בוא להתפלל איתי ביחד”.
“מה זה אומר להתפלל?”
“יש את הקב”ה, ואנחנו צריכים להודות לו על כל מה שהוא עושה עבורנו ושהוא דואג לכל אחד ואחת מאיתנו, והמקסימום שאנחנו יכולים לעשות זה לדעת להודות ולשבח אותו”.
“אז שנתחיל?” אמר האיש, הפעם בטון יותר בטוח בעצמו.
“כן” אמרה נחמה.
נחמה הסבירה לאיש איך להתפלל את כל התפילות, ואפילו נתנה לו סידור במתנה.
כל יום הוא היה נפגש בביתה של נחמה, והיה לומד איתה שעות על גבי שעות את מה שלא למד בבית ספר ומלא תורה. נחמה הפכה אותו לתלמיד מאוד מפורסם וחכם שלה, והוא העביר שיעורים לעוד אנשים, שרצו להיות גם חכמים בתורה ומזה הוא התפרנס לכל חייו.
