שלום, קוראים לי רוז ואני רוצה לספר לכם על נחמה ליבוביץ’.
נחמה הייתה המורה שלי בבית הספר.
יום אחד הגעתי לכיתה והייתי חדשה בבית הספר ולא ידעתי עברית לא ידעתי כלום. עליתי לארץ מאמריקה.
בבוקר התלבשתי במהירות, והלכתי לבית הספר. אני ממש התרגשתי להגיע לבית הספר. אני נכנסתי וראיתי את נחמה ליבוביץ’ בכיתה. נחמה בקשה מחנה חברה שלי שתהיה איתי עד שאתחבר אם עוד חברות, היא הציגה אותי בפני הכיתה אמרתי ”של- שלל- ש-שלו-ש-שלום-שלום…” במבוכה, אני הסמקתי ממש, נחמה אמרה לי ”אל תדאגי… כל הכבוד שאת מתאמצת! בואי שבי ליד חנה…” חנה חייכה אלי חיוך ידידותי ואני חייכתי בחזרה ”היי” אמרה חנה.
נחמה הוציאה אותי לפעמים משיעורים בשביל ללמד אותי עברית, לאט לאט התחלתי להבין עברית לכתוב ממש טוב. התחילו להיות לי יותר חברות והיה לי ממש טוב . יום אחד חזרתי מבית הספר וההורים שלי אמרו לי שאני צריכה לעזוב והייתי ממש עצובה. לא רציתי לעזוב את בית הספר. ”אבל אמא” אמרתי ”אני לא יכולה לעזוב!”. אמא שלי אמרה לי שאין מה לעשות והם חייבים למצוא עבודה חדשה וגם היא ממש עצובה ואבא צריך עזרה בלארגן את הדברים והיא הלכה לעזור לו .
למחרת בבוקר, קמתי עצובה אני צריכה לעזוב מחרתיים. אני אגיד לנחמה שאני צריכה לעזוב את בית הספר. אמרתי לה ולכול הכיתה, נחמה אמרה שהיא תכין לי מתנת פרידה והן היו ממש עצובות. אני הייתי ממש עצובה חזרתי הביתה המזוודות כבר היו ארוזות ולמחרת בבוקר הלכתי לבית ספר והכיתה הכינה לי מתנת פרדה, אם פתק, אמרתי להן תודה אבל אני לא צריכה את זה, ואבל הן הביאו לי בכול זאת.
כשחזרתי הביתה ראיתי את אמא שלי פותחת את המזוודה ומתחילה להוציא את הדברים מתוך המזוודה ושאלתי אותה למה היא אמרה שאנחנו נשארים ושמצאו עבודה, ובקיצור נשארים שמחתי ממש חטפתי את הטיק והנפתי אותו על הגב ורצתי לבית של רוחמה, כשהגעתי רוחמה ראתה אותי ושאלה למה באתי אז סיפרתי לה את כול הסיפור והיא גם ממש שמחה. בבוקר נחמה אמרה לכיתה שאני נשארת.
