בס”ד
נועה והמפגש המפתיע
סיפורה של “נועה והמפגש המפתיע”, מתרחש בעיר קטנה בישראל, כאשר נועה, ילדה בת 11 בעלת רוח חזקה ולב רחב, מתמודדת עם חיי היומיום בכיסא גלגלים. נועה, שאהבתה לצייר וללמוד, נתקלת בקשיים בכיתה ו’, שכן הבנות אחרות אינן רוצות לשחק איתה או להיות חברות שלה. הדמות החמה והתומכת בחייה היא הודיה, ילדה נעימה ומסורה שנכנסת לחייה ומראה לה אהבה וחברות אמיתית. והן בני דודות מצד אבא. יש להן סבא בשם ישי, ניצול שואה, משותף.
באחד הימים, בדרכם הביתה, נועה ראתה קשישה שוכבת שקיות קניות מהסופר. נועה אמרה להודיה, “את רואה את האישה שם ליד הסופר? בא לעזור לה עם השקיות.”
הודיה השיבה בדאגה, “אבל יש לנו שיעורי בית בחשבון לעשות ופרויקט להכין למדעים. לא יהיה לנו זמן לעשות שיעורי בית וגם פרויקט אם אנחנו נתעכב עם הקשישה!”
נועה השיבה, “אל תדאגי, יהיה זמן, ואם אין, אז נגיד למורות שהינו עסוקות במצווה.” הודיה הסכימה והן ניגשו אל הזקנה ושאלו, “את צריכה עזרה עם השקיות שלך?” היא ענתה שכן.
נועה, ברוח היוזמה שלה, מציעה לשים את השקיות על הכיסא גלגלים שלה והודיה עזרה לזקנה בהליכה להגיע הביתה.
שבוע הבא, הן חולפות על פני אותה סופר, ורואים אותה שוב מתקשה לשאת את השקיות. הן מציעות עזרה.
“אני זוכרת אתכן, אתן כל כך חמודות, תודה רבה.” כשהן מגיעות הביתה, הזקנה מציגה את עצמה כרוזה, והיא מזמינה את הבנות לשתות תה בגינתה. במהלך הביקור, היא חושפת את בדידותה ומעברה הכואב. הבנות, מרותקות לסיפוריה, ומבטיחות לבקר שוב.
שבוע הבא, רוזה כבר מחכה ליד הסופר עבור הבנות. “אני ידעתי שתבואו,” רוזה אמרה בביטחון. בשמחה הן מלוות אותה הביתה ויושבות איתה על כוס תה.
דרך השיחות הנעימות והמשותפות, נחשף כי היא ניצולת שואה, וכל משפחתה נספה שם. לאחר השואה, היא הגיע ארצה. סיפורה נוגעת ללב הבנות. מתוך אהבה, קוראים לה “סבתה רוזה”.
השבת, שני המשפחות סועדים ביחד והבנות מבקשות מן ההורים להזמין את רוזה. ככה משפחתם מאמצת את רוזה, שמגיעה מדי שבוע לסעוד, לשיר ולהיות עם המשפחה.
לאחר כמה זמן, הם עושים אירוע בת מצווה לנועה. סבא ישי מגיע מארצות הברית במיוחד לאירוע.
באירוע, סבא ישי רואה את רוזה וזה מסקרן אותו למה היא במסיבה. מי היא? באירועים אחרים של המשפחה היא לא הייתה.
סבא ישי רואה את רוזה, והולך אליה והם מתחילים לדבר. “שלום, מי את?” שואל סבא ישי בסקרנות. רוזה משיבה לו, “אני? אני רוזה. מי אתה?”
“אני הסבא של נועה…” הם מתגלגלים בשיחה, עד שרוזה מגלה, “כשהייתי קטנה, גרתי בפולין בכפר קטן. שהיתי בת חמש, קרתה השואה. אבא, אמא, ואחי הקטן נהרגו שם, לא שמעתי מהם אחרי המלחמה,”
רוזה אמרה בעצב.
סבא ישי משתף שגם הוא ניצול שואה, ומהר שניהם מגלים שהם מאותו כפר ואזור, ובדיונים על העבר הקשה, מתגלה כי הם למעשה אח ואחות שחשבו כי השני נספה בשואה. התגלית הזו מעניקה תחושה של סגירת מעגל והתחדשות קשרים משפחתיים שנקטעו.
“הודיה, נועה, בואו לכאן, יש מי שאני רוצה שתכירו- הנה, דודה רוזה!”
