בס”ד
משמחת תורה לעצב חיי.
היום יום שישי, אני מחכה לאסוף סוכריות, אני הולכת לבית הכנסת.
אף אחד לא ידע מה הולך לקרות, שמחנו ורקדנו…
כשחזרתי הביתה חילקתי סוכריות לחברים ולמשפחה.
הלכתי לישון, פתאום לפנות בוקר קמתי מהאזעקה בבהלה, לא הבנתי מה קורה?!
רצתי מהר אל המקלט, כל משפחתי הייתה שם, שאלתי אותם: “מה קורה כאן”?
גם הם לא ידעו, נאלצנו להדליק את הטלוויזיה ולראות מה קורה. ראינו שיש
חדירת מחבלים ביישובינו וממש פחדתי, אבל ידעתי שהקדוש ברוך הוא שומר עלינו.
בלילה ישנתי במקלט לא היה לי נוח בכלל, באמצע הלילה אבא שלי העיר אותי, הוא אמר לי
שהוא הולך להציל אנשים, משפחות ויישובים.
נשארנו במקלט, קראנו תהילים, שמענו בום ועוד בום ככה כל היום…
בבוקר כשהתעוררתי ראיתי את אימא שלי אורזת, שאלתי אותה, “למה”? “מה קרה שאת
אורזת?”
היא ענתה לי: “שאנחנו חייבים לברוח, בהתחלה לא רציתי‚ ואחרי שעה הבנתי שזה מסוכן
להישאר ביישוב שלנו. אמרתי לאימא שלי: “אני מוכנה לצאת לדרך”. יצאנו לדרך, פחדנו מאוד
שעמנו בום אחרי בום באמצע הדרך… אבא שלי התקשר ואמר שהמצב קשה אבל נתגבר, הוא
אמר שאנחנו גיבורים שאנחנו מצליחים לא לאבד תקווה.
אמרתי תהילים בשביל שכל החיילים יחזרו לשלום.
אבא שלי ממש דאג לנו עד שהגענו לדירה החדשה.
לא שמחתי כל כך בדירה החדשה, היינו שם 3 חודשים ובאחד מן הימים אבא שלי חזר הביתה.
אחרי יומיים, פיקוד העורף הודיע שאפשר לחזור לבתים!
שמחתי מאוד מאוד והלכתי לישון ברוגע ובנחת.
הסוף.
