משהו זדוני

ליה הגיעה אלינו בתחילת השנה מקרית גת. לליה היתה רק אמא, שעבדה כל היום, ולא היו לה אחים. בגלל שאמא שלה עבדה רוב היום, ליה היתה מאוד בודדה. ליה נראתה לי כיפית, נחמדה, וחכמה. אבל בגלל זה שאר הבנות שנאו אותה כל כך. אני החלטתי להתידד איתה, והפכנו לחברות הכי טובות. יום אחד, הבנות החליטו שצריך לגרש את ליה. הן הסכימו להיפגש במגרש הכדורסל הנטוש, בדיוק ב- 16:30. כאשר כולן הגיעו, הן התיישבו והתחילו לתכנן. “צריך משהו שיגרום לה להצטער שעברה לכאן!” אמרה ליאורה. ” בנות אתן רציניות!?!?!? מה ליה כבר עשתה לכן?” אמרה רוני בניסיון להגן על ליה. הבנות החליטו להתעלם מדבריה של רוני. רוני רקעה ברגלה, והלכה. ” צריך לעשות משהו מרושע, כמעט אכזרי………” אמרה נעמה. לפתע עלה על פניה חיוך זדוני. “מה דעתכן על חרם?” אמרה בקול מפתה. הבנות הביטו זו בזו בחיוך.”סגור!” אמרה שילה. הבנות סיכמו שהחרם יתחיל כבר מחר. למחרת בבוקר, ליה הגיע לבית הספר מחייכת כהרגלה. “שלום!” אמרה לבנות, אבל אף אחת לא ענתה לה. ליה חשבה שאולי הבנות מתכננות לה מסיבת הפתעה, כי מחר הוא יום הולדתה. וכך עבר היום הראשון של החרם. למחרת אחר הצהריים, אף אחת חוץ ממני לא היתה בביתה של ליה. “איך הן יכלו לא לבוא?” אמרה ליה בעיניים מלאות דמעות. לפתע הבנתי למה הבנות לא מדברות עם ליה. כנראה שגם ליה הבינה, כי היא פרצה בבכי מר. הבנות שמו לב שאני עדיין מדברת עם ליה, ולכן הן התחילו חרם גם עליי. כשליה שמה לב היא אמרה לי בעצב:”אני לא רוצה שגם את תהיי בחרם, אז בבית הספר אל תדברי איתי, אבל נמשיך להיפגש ולדבר אחרי הלימודים.” אחרי שליה אמרה את זה, הרגשתי שהחרם הלך הרבה יותר מדי רחוק. מיהרתי לחדרה של המנהלת שרית, וסיפרתי לה על החרם. המנהלת שרית התקשרה במהירות לכל אחת ואחת מהאימהות של הבנות, ובנוסף השעתה לשבוע את כל הבנות שהשתתפו בחרם. כשהבנות חזרו ללימודים, הן ניגשו אליי ואל ליה, “סליחה על ההתנהגות שלי. זה לא היה בסדר לעשות עליכן חרם.” אמרה נעמה. אני וליה סלחנו לה מיד, ובזה נגמר החרם על ליה.